דני הביט ממיטתו אל החלון, עננים אפורים וכבדים כיסו את השמיים. מה השעה בכלל? הוא מישש את הריצפה שעל יד המיטה בחיפוש אחרי המכשיר. כשהרים אותו מהרצפה המסך נדלק והספרות שמורות את השעה שבע וחצי הופיעו לפניו. הוא יאחר לעבודה, זה בטוח. הוא הסב את ראשו לעבר הארון, עיניו הפקוחות של החתול הציצו לעברו מבעד לאפלת הארון. אני צריך להביא לו קופסה עם חול בשביל שיעשה בה צרכים, חשב לעצמו בזמן שירד מהמיטה. מבעד לתריסים הפתוחים הסתננה רוח לחה, הוא כבר הבחין בריח הזה כששכב במיטתו – גשם רציני מתקרב. כשיצא למסדרון ראה שדלת חדרו של אביהוא פתוחה. הוא הציץ פנימה בזהירות, החדר ריק. לא מפתיע, בהתחשב בכך שהוא מתחיל לעבוד באזור שבע, כנראה הוא כבר הספיק לשתות כוס קפה ראשונה. בשעה כזאת האורחים בוודאי מתחילים להתגודד ליד דלתות חדר האוכל. אחרי שסיים להתארגן ולהחליף בגדים, דני פתח את מקרר הדירה והוציא ממנו קוטג’ פג תוקף. הוא פתח את הכיסוי ורחרח את התכולה, לא חמוץ מדי. הקוטג’ הונח על יד ארון הבגדים והחתול טרח לצאת וללקלק אותו בתיאבון. שבע חמישים, דני קיווה שהאחראית תאחר היום, כי נשאר לו עוד דבר אחד קטן לעשות. הוא חיפש ברחבי חצר הדירה אחר קופסה כלשהי, רוח חזקה נפנפה את מעילו וגרמה לו לצמצם את עפעפיו. לבסוף מצא קרטון ישן וחום שמצויר עליו אבוקדו מחייך, הקרטון היה רטוב, אבל מספיק טוב. דני מילא אותו בחול שמצא בתוך עציץ ישן ונבול שעמד על יד דלת הכניסה, הוא הניח את הקרטון בחדרו ומיהר לצאת לעבודה.
דני הניע את הקלנועית בתוך חדר התחזוקה, הרוחות בחוץ העיפו עטיפות ניילון ריקות מפח הזבל הגדול וחוללו אותן בכל רחבי אזור ההעמסה. אין מה לעשות, יש ציר של דלת לתקן באחד מחדרי הכנסים, ודני לא אהב לשוטט ברחבי בית הארחה ברגל, משהו בקלנועית שידרג את מעמדו בעיני עצמו והוא לא היה מוכן לוותר על המעמד הזה בגלל קצת רוח. הוא סגר את מעילו עד הסוף ולחץ על דוושת הגז. ברגע שהגיע אל המדשאה הגדולה הן התחילו לרדת – טיפות קטנות וקלילות, עד שהגיע אל חדר הכנסים הן כבר הפכו לטיפות גדולות וכבדות, והוא נאלץ להחנות את הקלנועית בזווית לא נוחה ולרוץ עם קופסת כלי העבודה שלו אל חדר הכנסים. אחד מהצירים של דלת הכניסה יצא מהמקום והדלת נותרה פתוחה לרווחה על אף הגשם הסוער. דני הדליק את האור, הרבה כיסאות ריקים ומסודרים בשורות הופיעו לפניו, החלונות כוסו בווילונות עבים והתקרה הגבוהה הדגישה עד כמה החדר ריק. הוא הציץ בפלאפון שלו, הודעה אחת מהאחראית ששואלת אותו אם הוא כבר תיקן את הדלת ועוד התראה על עדכון מערכת כלשהוא, דני התעלם מההתראה על העדכון וסימס ‘אני על זה’ לאחראית. הוא החזיר את המכשיר לכיס, הגשם משך אותו החוצה. קופסת כלי העבודה נחה על הרצפה ליד רגליו של דני שנשען על המשקוף והביט בטיפות העבות שנשרו מענפי העצים. גשם כבד כזה בהחלט יכול לחסל תוכניות, למזלי לא היו לי תוכניות ליום הזה, או לכל יום בכלל. כשחושבים על זה, החיים יותר ישרים וריקים מהכבישים במושב הזה. אבל לדני זה לא הפריע, מי שגדל בתוך הסערה לעולם לא יתלונן על שקט מבורך של ים רגוע. ידו נשלחה אל כיסו השני ושלפה משם חפיסת ווינסטון בלו, ידו השנייה פתחה את הקופסה ושלפה ממנה סיגריה מקומטת. דני תחב את הסיגריה בין שפתיו ונשען והביט דומם בגשם לפני ששלף מאותו הכיס מצית. הלהבה נרעדה ממשב רוח, דני כיסה עליה והדליק שוב, הוא שאף שאיפה עמוקה מהרגיל, משהו בגשם הרגיע אותו, נהרות קטנים נוצרו לכל אורך השבילים הקטנים במדשאה. הגשם מנקה את הכל; את העצים, את הכביש, את הרכבים ואפילו את נשמות בני האדם. הוא תמיד מזכיר לנו ילדות נשכחת, גם דני נזכר כיצד היה רועה כבשים בחווה, איך הריח הזה עמד באוויר וצבע את זיכרונותיו בצבע לא מוכר, בצבע בלתי נשכח. אבל הוא כבר לא ילד ולא רועה כבשים בשדה, היום הוא עוד אדם ששורד, פעם הוא נלחם בכל הכוח, אבל תמיד ציפתה לו אכזבה. אחיו החורגים, העבודה באבטחה, בנות זוג ואפילו החתולים, נראה שכל דבר בחייו נידון לכישלון. הוא עדיין אהב את עצמו, אהבתו לא הועמה במקצת, גם כשזרם החיים איים לחנוק את נר נשמתו הוא התעקש שמור עליה בוערת, אבל עכשיו כשהוא מביט קדימה, כל מה שהוא רואה זה שטח אינסופי של אותו הדבר, אותה עבודה, אותה דירה, אותם הסמים ואותה הבירה. אם שערו לא היה מתחיל להאפיר היה אפשר לחשוב שהוא תקוע בלופ אינסופי. הוא מזדקן והוא נהיה בודד יותר ויותר, במקום נסתר בליבו הוא גם רצה אישה וילדים, בית חם ורגוע, כמו הבית שהיה לו עד שהוריו המאמצים נפטרו. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה ומעך את הבדל על המשקוף, הגשם נחלש מעט, הציר של הדלת חיכה בסבלנות שיתקן אותו, אבל דני נשאר להביט בגשם, היה נדמה לדני שהגשם מביט בו בחזרה. דבר אחד נכון לגבי הגשם – זמנו קצוב, הוא מתחזק ומתחלש ונעלם. אותו הדבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו.
