נקישות קלות עלו מעומק האדמה, כאילו מישהו נוקש בעדינות על מחבת עם כפית. הכורים השתופפו מטה והיטו אוזן לקול הנקישות. האוויר היה אפל ומחניק, אלומות פנסי הראש חצו אותו בעיגולי אור עמומים.
“שנקרא למפקח?” שאל כורה שמנמן בעל לחיים מפויחות.
“לא. בטח חפרפרת עושה שם משהו, אין סיבה להטריד בזוטות את המפקח.” ענה כורה ארך אף וצר לחיים.
“אם אתם שואלים אותי משהו כאן מסריח.” הרהר בקול סנאפלס.
“בטח מסריח, אמיל התעקש לאכול ביצה קשה בארוחת הצהריים.” גיחך תיאודור, הכורה בעל הלחיים הצרות.
שאר הכורים הצטרפו לגיחוך, כולם חוץ מאמיל, לחיו השמנות והמפויחות האדימו מעט.
“מצחיק מאוד תיאודור, רק אסור לנו לשכוח שהעננות שמופרחות מהאחוריים השמנים שלך גרועות לא פחות מנאדים של פרה בעונת הייחום-“
“בוא לכאן ואתן לך מכה אחת בטוסיק השמן!” נופף תיאודור בזרועותיו הארוכות.
“שקט!” קרא סנאפלס.
אמיל ותיאודור השתתקו והביטו בו בתמיהה.
“הנקישות פסקו.” סנאפלס הצביע מטה, אל האדמה.
כולם האזינו בפיות חתומים, כאילו אם ידברו יפריעו לרמז חשוב להופיע.
“טוב אני מניח שאפשר ללכת להפסקה של אחרי הפסקת הצהריים?” שאל תיאודור וחילץ בשנית סבב גיחוכים מכלל הכורים.
“היי! אתה לא יכול פשוט להמציא הפסקה!” קרא אמיל.
“ומי יעצור אותי?” שאל תיאודור בקול מתגרה.
“האגרוף הזה יעצור אותך!” קרא אמיל באגרוף קמוץ.
“חבר’ה זה מספיק…” נאנח סנאפלס שלא הספיק לסיים את דבריו, אור גדול הבזיק ועיוור אותו לחלוטין, קול צורם עלה באוזניו, והוא לא זוכר מה קרה אחר כך.
