הסיפור בא להמחיש את הדרך שבא אני רואה את העולם ותו לא.
נכנסתי לזירת מלחמה עם סוף ידוע מראש אך עד שהוא יגיע צריך לתת שואו בכל זאת הקהל שילם כרטיס, בא השופט ומסביר לנו את הכללים: עליכם להיות טובים, לעזור, להתחשב וקישקש משהו על ערכים ולבסוף אמר ” תזכרו הטובים בסוף מנצחים.”
הקרב מתחיל והזירה גדולה מאוד ואני מבין שלבדי אני חסר אונים אך למזלי יש איתי כבר שני אנשים שתפקידם לדאוג שאני אעבור את ההתחלה בשלום אבל הבעיה שהם בעצמם כבר פצועים, אז אני מחליט לחפש שותפים נוספים כדאי לשרוד זאת בשלום מה שנקרא בשפתנו חברים, אני עוזר הם מנצלים, אני מתחשב הם מחלישים, אני אומר להם שטוב לי ואני רואה שהם דואגים מזה שיכול להיות שטוב לי יותר מהם, משהו מתחיל לא להסתדר עם החוקים אבל אני ממשיך כי “הטובים בסוף מנצחים.”
אני מנסה להתחבר למין השני, ליפה לעדין לזה שממנו באים ילדים ואני רואה שאותו מעניין רק כמה כסף יש לי בכיס וכמה חזק אני יודע להרביץ כדאי שאוכל לעזור להן לעבור את המלחמה בשלום, וזה לא מה שמראים בסיפורי האגדות. אני מתחיל להבין שאלו לא החוקים האמיתיים, אני רוצה לדבר עם השופט אולי לא הבנתי את הכללים אך השופט נמצא למעלה רחוק מאוד מזירת המלחמה ואין לי דרך להגיע אליו, יש כל מיני אנשים שנראים קצת אחרת שאומרים שיש להם קשר ישיר איתו ואומרים משהו על שלוש תפילות ביום אך מהר מאוד אני מבין הם לא שונים מהחברים הם פשוט חרטטנים.
הזירה גדולה ויפה מאוד אך האנשים בה פחות, אני מבין שעליי להילחם עם כללים משלי אך גם עם עצמי זה לא קל להסתדר, הגוף רוצה משהו והנפש רוצה משהו אחר וכל יום יש מלחמה בינהם ואני נופל וקם במלחמות שלי עם עצמי. אני מנסה להשיג כסף, מעמד, וכוח, ואני כבר מבין הטובים לא מנצחים. ואני לא מצליח כי אני פשוט חלש זאת האמת, אני רוצה לצאת מהזירה והם לא נותנים אומרים הוא משוגע תנו לו כדורים, ואני שואל את עצמי למה הביאו אותי לכאן ולמה שיקרו לי שהטובים בסוף מנצחים, אני מבין שלצאת מהזירה זה לא אפשרי, ואני שואל את עצמי מה אני רוצה להשיג במלחמה הזאת והתשובה היא להרגיש נאהב ולהיות שייך והם אומרים הלו מה זה פה מתנות בחינם.
