פרק ראשון
הם כלאו אותו בתוך חדר קטן שלא היה בו דבר מלבד מיטה נמוכה ושידה מרובעת על ידה. החלון היחיד היה ממוקם מעל המיטה, היו קבועים בו סורגי ברזל בצורת שתי וערב.
חוות הדעת הרפואית עליו אמרה שהוא “לא כשיר להיות בחברת אנשים”, ושעליו להיות בבידוד רוב היום. כל היום, חוץ משעה אחת בבוקר ושעה אחת בערב. הוא הוצא לחצר ויכל להסתובב בה תחת השגחה של צמד אחים.
בשאר השעות היה ישן, אוכל וממלא חוברות צביעה שהוגשו אל תאו. הוא לא יכל לקרוא ולהבין מספרים, חוברות הצביעה היו כל שיכל לעשות בזמנו הפנוי.
במהלך הזמן בחצר הוא אהב להביט בשקט בציפורים. לרוב ראה יונים מהלכות על האדמה או דרורים מקפצים מעץ לעץ, לאחרונה החלו להיקבץ בחצר גם מיינות הודית. כשראה עורבים, היה מביט בהם בפליאה. הפרש הגודל שלהם ביחס לציפורים אחרות היה משמעותי. מקורם השחור היה חלק ומושלם, עיניהם השחורות צלולות להפליא. הוא שמע שיש להם זיכרון מצוין, ושהם חכמים להפליא. הם אפילו יכולים לזכור אנשים שפגעו בהם, ולהתנקם בהם שנים אחר כך, חיה כמעט אנושית. במקרים המאוד נדירים שביקרה דוכיפת, הוא היה מעקם את אפו בגועל. הכתר בראשה שיווה לה מראה מלכותי ומתנשא, היא שמרה תמיד על מרחק, ותמיד, אבל תמיד – הייתה לבדה.
בטח עורב יכול לקרוע אותה לגזרים, חשב לעצמו.
הוא לא אהב להיות סגור בחדר להרבה זמן, אבל הוא אהב אפילו פחות את הפעמים שבהם ניסה לברוח, כי תמיד תפסו אותו בסוף וקשרו אותו למיטה. להיות כלוא בחדר עדיף על להיות כלוא במיטה.
האחים והאחיות ריחפו במסדרונות בחלוקיהם הלבנים ולא ניסו לתקשר איתו יותר מדי. אפילו בשעה שרחצו אותו עם צינור הם השתדלו להביט בו כמה שפחות. הוא לא האשים אותם. כמובן, אילו רחץ אותם עם צינור הוא היה עושה את אותו הדבר.
בערב נטול כוכבים ועננים הוא נהנה במיוחד מהשעה שלו בחצר. החורף ריחף באוויר בצורת ערפל עדין, והצמחים הפיקו ריח נעים. ציפורים שבדרך כלל לא הגיעו לבקר באו מרחוק בתקופה הזאת, ופרחים שכל השנה התחבאו בעומק האדמה פרצו החוצה בשלל צבעים וניחוחות. אם הוא היה חופשי בטח היה חי במקום מלא בציפורים ופרחים, מקום שבו האדמה תמיד רטובה והשמיים תמיד מעוננים, בלי בני אדם שיציבו גבולות ויקבעו חוקים.
הוא שאף אוויר לח והביט מעלה, רגליו מתהלכות מאליהן. החצר הייתה מטופחת להפליא, שבילים נהדרים התפתלו לכל עבר ומגוון פרחים ועצים עיטרו אותם. הייתה דרישה לכך ממשרד הבריאות – שהמקום יראה כמה שפחות כמו בית כלא. כמובן שמה שהופך בית כלא לבית כלא הוא לא חוסר באסתטיות, אלא העובדה שיש אנשים שמונעים ממך לצאת ממנו. אבל אם אף פעם לא היית כלוא, כנראה שהחוסר אסתטיות יהיה יותר קריטי בעיניך.
הוא יכל להמשיך לעמוד שם בין הגרניום ליקינתון ולהביט בשמיים עד סוף השעה, אך לפתע אור ורוד הופיע בשמיים ונצנץ בבהירות, משום מקום צץ לידו אור ירוק בהיר, והם החלו לחוג זה סביב זה במחול מטורף. הוא לא יכל להתיק מהם את עיניו, ריקודם היה מרגש ועצוב מאוד. הם המשיכו להסתחרר – דוהים תוך כדי סחרור – עד שנעלמו לגמרי מן העין. הוא נשאר לעמוד שם למשך דקה תמימה עד שהבין שהם כנראה לא ישובו. הוא הוריד את מבטו מטה והסתכל על שני האחים שהשגיחו עליו בעודו מטייל בגינה. אחד מהם היה שקוע במסך הפלאפון שלו, השני הביט אליו בחזרה במבט תוהה. הוא השיב את מבטו לשמיים, הוא לא רצה לפספס את האורות אם יופיעו שוב, אך השמיים נשארו נקיים מעננים וכוכבים.
אחרי רבע שעה האח השני סימן לאח הראשון לעזוב את הסמארטפון ושניהם ליוו אותו לחדר. הוא הלך בלי התנגדות. הם סגרו את הדלת לאחר שנכנס פנימה ונעלו את הדלת. החדר היה קריר וחשוך, הוא אהב את זה, ככה יש למחשבות מרחב לרקוד ולשחק בשקט. מוחו תמיד היה עמוס במחשבות, הן קפצו ורצו, צצו והתחבאו, חייכו וקרצו.
הן גם היו הסיבה שלא הורשה לחיות בחברת בני אדם; לפעמים המחשבות היו מצוות עליו לעשות דברים שהפחידו אנשים אחרים. הן הפכו אותו לבלתי צפוי ובלתי ניתן לשליטה, ואין דבר שבני אדם מתעבים יותר מאשר משהו שהם לא יכולים להבין או לשלוט בו. בתחילה הוא היה נאבק במחשבות, כשלא הצליח להשתלט עליהן נאבק בבני האדם. כשנכשל גם בכך, הפסיק להיאבק והחל לחכות למוות הגואל.
הדבר היחיד שהעניק לו נחמה היה להביט בציפורים שדואות גבוה בשמיים, מרחפות מעל גדר בית המשוגעים ומתעופפות מעבר לה ללא אישור, ללא בדיקה, ללא הליך משפטי מייגע ומשפיל. אילו רק יכל להיות כמו הציפורים, לרחף באוויר ללא דאגות. לו רק יכלו המחשבות שלו להמריא ביחד איתו.
הגיע זמן הלילה, שמסמל את סיומו של עוד יום.
עוד יום משמעו שמה שהתקיים וחלף ממשיך להישכח.
מה שקיים עכשיו מתקדם אל סיומו.
מה שעוד לא הופיע מתקרב אל הבכורה שלו על במת הקיום.
הוא לא ידע מה הוא מהשלושה. האם חייו כבר נגמרו? האם עוד לא התחילו? איך חיים אמורים להיראות?
הוא הביט דרך הסורגים שבחלון על השמיים, מבינות לסורגים נראו השמיים נקיים כמו מפה שחורה שמהודקת על גבי ארון קבורה חדש.
אך השמיים לא נשארו מעורטלים לזמן רב, פתאום הבזיק האור ורוד. מיד אחריו הבזיק האור הירוק, ושני האורות שבו לריקוד העצוב שלהם. הוא הביט בהם השתאות כמקודם, אך ההשתאות נהפכה במהרה לאימה כשהבחין שהאורות הופכים לגדולים יותר ויותר. הם לא גדלו כי הם התחילו לתפוס יותר שטח במרחב, הם גדלו כי הם התקרבו אליו במהירות אסטרונומית.
הוא ניתק את מבטו מהחלון ונס בחרדה אל עבר הדלת. הוא דפק עליה וצעק שיפתחו, איש לא ענה מעברה השני של הדלת. האורות המשיכו לטוס לכיוונו וכעת כל מה שראה היה אורם הבוהק בחלון שהטיל צללים ארוכים על רצפת החדר. הוא שם את כל כובד משקלו על ידית הדלת וניסה נואשות לדחוף אותה בכל כוחו. האורות חדרו אל מעבר לחלון ושטפו את רשתיות עיניו, הוא צעק והתפתל ונפל על הריצפה כמו שק תפוחי אדמה.
פרק שני
כשקם, הוא הרגיש משהו דקיק ועדין מלטף את לחיו הימנית. גבו ורגליו נחו ישרים על פני הקרקע, ידיו היו שרועות לשני צדדיו. הוא פתח את עיניו לאט, אור השמש הסתנן בין עפעפיו, הוא סכך עליהן עם ידו השמאלית. כשפתח את עיניו לחלוטין, ראה שמיים כחולים. עננים לבנים קטנים שטו בהם כמו דוגיות באוקיינוס. הוא הזיז את פניו ימינה וראה שמה שליטף את לחיו היה הדשא שרקד לפי מנגינת הרוח.
הוא תקע את מרפקיו בקרקע והרים את גבו מהאדמה, סוקר את סביבתו.
הוא שכב על פסגתה של גבעה מכוסה בדשא ירוק ופרחים צהובים, כמה סלעים גדולים בצבצו כקרחות, עצים נמוכים עיטרו את מדרונות הגבעה.
לפי מיקום השמש ולחות הדשא היה ניתן להניח שהבוקר הפציע לא מזמן.
הוא ניסה להיזכר איך הגיע לשדה הירוק הזה, לא היה נראה שיש בראשו זיכרון שמסביר את השתלשלות העניינים. הוא מישש את מצחו, ראשו כאב מעט, כאילו נחבט בקרקע. נשמע רק רחש הרוח העוברת בדשא, מלווה בציוצי ציפורים, לא היה איש מלבדו על הגבעה. הציפורים עפו סביב, הקטנות שבהן נאחזות בשיחים סבוכים, הגדולות שבהן חגות בשמיים או מקננות על עצים נמוכים.
הוא התנתק כליל מהקרקע, נעמד על שתי רגליו, וסקר את גופו. על גופו עדיין היו החלוק והמכנס הלבנים של בית המשוגעים. בטנו, רגליו וידיו היו חפות מפציעות נראות לעין. הוא קפץ כמה פעמים במקום וסובב את כתפיו אחורה וקדימה, נראה שהכל תקין.
איך הגעתי לכאן? חשב לעצמו. אין כאן עמודי חשמל שום רחש של כלי רכב, אני כנראה רחוק מאוד מהעיר.
“היי אתה, יש לי משהו לומר לך אם רק תסתכל לכאן.” קול צורמני וחד מימינו תפס אותו לא מוכן. ליבו כמעט ניתר החוצה מחלוקו, הוא סובב את ראשו לכיוון הקול באינסטינקט הישרדותי, היה שם רק עץ נמוך.
“לא התכוונתי להבהיל אותך, אבל אני מניח שאין לי דרך אחרת להתחיל שיחה; אז אתה בטח תסלח לי.” הקול הצורמני דיבר בשנית מתוך העץ.
“אדון עץ, האם אתה מדבר אליי?” הוא שאל בחשדנות.
“אני לא אדון עץ, אני יושב על אדון עץ, הבט מעלה.”
כשהביט מעלה, כמעט נפלטה צרחה רמה מפיו. על הענף הכי נמוך של העץ עמד עורב בגודל אנושי כמעט. העורב היטה את ראשו לצד והביט בו בסקרנות.
“אין צורך לעשות סצנה, אני בסך הכל עורב פשוט. בטח אני יותר גדול מהעורבים שאתה מכיר, אבל ההבדל הוא רק יחסי ולא מהותי.”
“אתה גם יכול לדבר, בניגוד לעורבים שאני מכיר.”
“גם העורבים שאתה מכיר יכולים לדבר, אתה פשוט לא יכול להבין אותם.”
הוא הלך שני צעדים אחורה ליתר ביטחון, וחשב למשך עשר שניות.
“האם יש לך, מר עורב, קשר לעובדה שקמתי בשדה הזה פתאום?
האם אתה חלק מכנופייה שחוטפת אנשים סתם ככה? האם יש לך רווח מסוים מהעניין הזה?”
העורב הרכין את מקורו כלפי מטה וכמעט נראה נעלב.
“אני לא חטפתי אף אחד. ואני בטח לא כאן למטרות רווח; אתה זומנת לכאן בהוראת קפקא וטאמורה, הם מינו אותי להיות המדריך שלך בדרך אליהם. הייתי ממליץ לך לשמור על כללי הנימוס מול מי שמסייע לך, ולא להאשים אותו האשמות שווא חסרות ביסוס.”
“אני לא מכיר את האנשים שנקבת בשמם, ואם אכן זומנתי אליהם, אני בטוח שיש דרכים רשמיות יותר מאשר לעלף מישהו ולגרור אותו אל שדה.”
העורב טפח בכנפו הימנית פעמיים וזז שני צעדים שמאלה על הענף.
“קפקא וטאמורה הם לא בני אדם, ולא הייתה להם דרך אחרת להביא אותך לכאן. אתה האיש הקרוי ‘סמסא’ ובדרך שלך רק אתה יכול לפסוע, אין פה שיקולים של רשמיות או נבזויות אחרות.”
‘סמסא’, השם הדהד בתוך מוחו. את שמו המקורי הוא שכח תקופה קצרה אחרי שהוכנס לבית המשוגעים. בני אדם זוכרים רק דברים שיש להם שימוש, ואילו בשמו הקודם לא היה לו שימוש מיום שהוכנס למוסד הסגור, שמו התחלף למספר, ומספרים הוא לא הבין.
“אם אני סמסא, מי אתה?” שאל.
העורב הניף את ראשו כלפיי מעלה והיה נראה מוחמא מההתעניינות.
“אני העורב טאו, המלווה הרשמי שלך במסע אל קפקא וטאמורה. אני אחראי לכך שתלך בדרך הנכונה.”
סמסא גירד את סנטרו, ראשו נתקף סחרחורת קלה והוא התיישב על הקרקע.
“מדוע עליי לעבור דרך אליהם? האם קפקא וטאמורה לא יכלו להביא אותי עד למקום שלהם, או לפחות לבוא לכאן בעצמם?”
העורב טאו ניתר מהענף בשלוש טפיחות כנפיים ששיטחו את הדשא סביב סמסא ונחת במרחק של מטר ממנו. בשל גודלו החריג של העורב טאו, סמסא הביט עליו מלמטה.
“בדרך אתה חייב ללכת; אי אפשר לבלבל בין השלבים, קודם כל דרך, ואז פגישה. או שאולי תרצה לחזור אל המצב הקודם שלך?”
לפתע עלתה לסמסא המחשבה שהעורב טאו יכול לנקר את עיניו בקלות מהתנוחה הזאת, הוא קצת נבהל ונעמד במהירות.
“כל דרך עדיפה על להיות כלוא. אם עליי לעבור דרך, זה דבר שאשמח לעשות. רק תגיד לי לאן אני צריך להגיע.”
העורב טאו קרקר בקול והיה נראה מרוצה מאוד, הוא סובב את גבו אל סמסא וקפץ שתי קפיצות קטנות קדימה.
סמסא הביט בו מאחור, מחכה. העורב טאו סובב אליו את ראשו והיה נראה כאילו הוא מחייך.
“אעוף לאט, תלך אחריי. כשאנחת זה יהיה סימן בשבילך לעצור, סמסא.” העורב טאו ניתר על סלע לבן, כופף את רגליו, נפנף בכנפיו פעמיים, קפץ תוך כדי נפנוף שלישי והמריא לשמיים. סמסא הביט בו דואה באוויר והחל ללכת בעקבותיו, מדי פעם הביט מטה כדי שלא יתקל באבן וייפול, למרות שהעורב ריחף מעל דרך שהייתה נראית סלולה באופן טבעי. גם אם הדבר היה נראה מוזר לסמסא בהתחלה, מהר מאוד הרגיש הקלה על כך שהוא יכול לפסוע בנחת.
פרק שלישי
הדרך התפתלה בין הגבעות. שיחי קידה שעירה עיטרו את שולי הדרך בפרחיהם הצהובים, חרדל השדה הפיץ את ניחוחו המשכר והחרצית העטורה פרשה את עלי הכותרת שלה לראווה אל מול השמש. יופי הדרך הפליא את סמסא שכבר הספיק לשכוח איך טיול אביבי מרגיש. העורב טאו דאה לו לאיטו בשמיים הכחולים, מדי פעם חג סביב כדי שסמסא ישלים את הפער שנפתח ביניהם. סמסא הביט בו מלמטה בקנאה.
הדרך החלה לפנות ימינה ולהזדחל במעלה הגבעה. קצת לפני שסמסא הגיע לפסגה העורב טאו הנמיך את מעופו ונחת על יד סמסא.
“נראה שיש ציפורים בהמשך הדרך,” קרקר בנונשלנטיות, “אלך לצידך עד שנעבור אותם, אם תרצה להתעכב שם – לא אעצור בעדך; אך אנא זכור שאנחנו בדרך.”
סמסא המשיך לצעוד אל פסגת הגבעה והעורב טאו קיפץ לצידו. כשהגיעו השניים לפסגה, סמסא השקיף על העמק שנפרש בפניהם; באמצעו בלט שדה חיטה זהוב וגדול. הן היו גדולות יותר מציפורים רגילות, כמו העורב טאו. משמאל לשדה התפרש יער עבות של עצי אורן גבוהים. הדרך שסמסא והעורב טאו הלכו בה המשיכה מטה אל עבר השדה – חוצה אותו לשניים.
סמסא ירד בעקבות השביל כשהעורב טאו מקפץ בעקבותיו. כשהתקרבו אל השדה נפרש לעיניהם מחזה מוזר. ברחבי השדה היו פרושות ציפורי מיינה ודרור. גודלן של ציפורי הדרור היה קצת יותר מחצי מטר, המיינות שקיפצו ביניהם היו בגובה של שמונים סנטימטר בקירוב. צבען של כל ציפורי הדרור היה חום, הנקבות האפורות לא היו בנמצא. הדרורים ליקטו בעזרת מקורם גרגירי חיטה אל תוך סלי קש קטנים, המיינות הסתובבו ביניהם והשגיחו על כל תנועה קטנה שלהם. לרגליהם של ציפורי הדרור נקשרו שלשלאות ברזל קטנות ולהן רותכו כדורי פלדה גדולים.
כשהמיינות הבחינו בסמסא יורד ממעלה הגבעה הן נעמדו על מקומן ומיקדו בו את מבטן עד שהגיע אל השדה עצמו.
סמסא והעורב טאו הגיעו לתחילת השדה, צפצוף צווחני מפי מיינה אחת שהייתה גדולה יותר מהאחרות קיבל את פניהם.
“עצרו איפה שאתם! או שתשאו בהשלכות!”
סמסא נעצר על מקומו והביט בציפור המגודלת שקיפצה לעברו בנחישות.
“זהו אזור פרטי! כל פולש ומשיג גבול חייב להיעצר ולעמוד למשפט!”
המיינה נעצרה כמטר לפניהם, אך סמסא צעד קדימה לכיוונה, שאר המיינות נדרכו וכופפו את צווארן קדימה. הדרורים הביטו בנעשה מהצד, חוששים שמא תבוא עליהם פורענות בשל המתרחש.
סמסא דיבר בקול רם כך שגם הדרורים ישמעו, “אני חופשי ללכת לאן שארצה. לא פרצתי שום חומה ולא טיפסתי מעל לשום גדר. למעשה, לא אני אעמוד למשפט, אלא אתן. תגידו לי למה ציפורי הדרור קשורות לכדורי ברזל?”
המיינה הגדולה לא ענתה על השאלה, אלא הזדקפה מלוא קומתה וצווחה לעבר סמסא: “אתה מבקש למות? אנחנו ננקר לך את העיניים מארובותיהן כאן ועכשיו! בלי שום משפט!”
סמסא חשב מהר והגיע למסקנה שיוכל לשבור את הצוואר של כמה מהן לפני שיכניעו אותו. ציפורי המיינה היו רבות מדי.
העורב טאו, שעד כה צפה בנעשה מצד, קפץ קדימה וקרקר בקול:
“אין כל צורך באלימות! אנחנו רק מבקשים לעבור בשדה, לא נתעכב ולא נסתכל על שום דבר! תנו לנו לעבור בשקט ותוכלו לשכוח שהיינו כאן בכלל.”
המיינה המגודלת הפנתה אליו את מבטה בחדות, כאילו רק עכשיו שמה לב לקיומו. היה נראה שדבריו לא מתירים עליה רושם רב.
“פרוטוקול זה פרוטוקול! כל מסיג גבול חייב להתייצב למשפט! או משפט או מוות כאן ועכשיו!”
סמסא החל למאוס במיינה המגודלת. הוא הביט בדרורים שנראו מפוחדים עד מוות מהמחשבה שעימות עלול לפרוץ. הוא גלגל את הדבר במוחו עד שהתקבלה בתוכו החלטה. הבעת פניו השתנתה לחלוטין והוא פנה אל המיינה המגודלת בנעימה בטוחה וידידותית.
“הכללים שלכם מקובלים עליי, אתייצב למשפט.”
“טוב ויפה!” אמרה המיינה וניפחה את נוצות החזה שלה, “בואו אחריי!”
סמסא והעורב טאו סטו מהדרך אל תוך השדה בעקבות המיינה. מכל עבר נשמעו צווחות ציפורי המיינה, ציפורי הדרור נראו עייפות וחלושות. המיינה המגודלת הובילה אותם אל קצה השדה, שם עמדה בקתה ישנה מעץ, מאחוריה מתפרש יער האורנים הגדול. בפתח הבקתה ניצבו שתי מיינות שמנות ופרועות נוצה. סמסא תר בעיניו אחרי מידע שיוכל לסייע לו בהמשך כששמע צווחה מקפיאת דם מימינו.
“הוא אכל מהגרגירים!”
הוא סובב את ראשו ימינה וראה מיינה כהה מצביעה באצבע כף רגלה הגרומה על ציפור דרור קטנה שהתכווצה בפחד. כנראה שהציפור הקטנה הבינה שהקיץ עליה הקץ וניסתה בניסיון נואש לעוף ולברוח, אך כדור המתכת שהיה קשור לרגלה השמאלית מנע ממנה להתרומם לאוויר. תוך זמן קצר עטו חמש מיינות צמאות דם על הציפור וניקרו את כל גופה באכזריות. סמסא הביט במחזה בידיים קפוצות, המיינה המגודלת הביטה במתרחש בריכוז רב.
“חדל!” היא קראה. המיינות חדלו מלנקר והביטו במיינה המגודלת במקורים אדומים. כל מה שנשאר מהדרור היה גופה שסועה ומדממת.
“העניין טופל! עכשיו תחזרו לעבוד!” צווחה המיינה המגודלת.
סמסא הרגיש נוזל חם עולה מליבו אל מוחו, חושיו התעוררו והוא התחיל להתנשף במהירות, שדה הראייה שלו הצטמצם ונהיה ממוקד. הוא הביט בעורפה של המיינה המגודלת בריכוז רב. בראשו כל שראה היה רק מיינות עם צוואר שבור. ראשו זעק להרוג, לחסל כל מיינה בשדה עד שלא יוכל עוד.
העורב טאו הביט בו בדממה במבט בוחן. סמסא ניסה למצוא סלע מוצק בנשמתו להיאחז בו, רק לא להישטף בנחשול הזעם שזרם בקצף בנשמתו.
תהיה רגוע, אל תהיה פזיז, אם לא תשלוט בעצמך עכשיו הכל ילך לעזאזל.
הוא נשך את שפתיו עד שזבו דם, הוא קמץ את אגרופיו עד שציפורניו חתכו את בשר כף ידו. “קדימה. תמשיכי. אין לי זמן מיותר לבזבז כאן.” אמר בקושי למיינה, שיניו חורקות. מקורה נפתח במה שהיה נראה כחיוך דוחה במיוחד.
“אתה צודק! לא כדאי לתת לשופטים לחכות יותר מדי! הלאה! ממשיכים!”
היא המשיכה לקפץ בלי לראות או להבין את הזעם שסמסא היה שרוי בו,
הוא מצידו המשיך ללכת בעקבות המיינה ושיווה לפניו ארשת משועממת. העורב טאו שלח בסמסא מבטים חודרים, מנסה להבין מה בדיוק הוא חושב. סמסא שם לב למבטים, אבל אסור היה שאף אחד יבין על מה הוא חושב עכשיו, זה עלול להרוס את כל.
פרק רביעי
כשהגיעו אל פתח הבקתה, נעצרה המיינה המגודלת ופרשה כנף שחורה לכיוון הדלת, מזמינה את סמסא והעורב להמשיך בלעדיה. סמסא נעצר וסקר את הבקתה. גודלו של המבנה היה כשלוש מטר, בחלקו העליון בלט צוהר מרובע. הגג היה עשוי מאניצי קש שהשתפלו מטה כמו קווצות שיער פרוע. אבל המראה לא היה הדבר הכי דומיננטי בבקתה, ריח חריף של לשלשת נדף ממנה.
המיינות בכניסה זזו הצידה בתיאום מושלם, פניהן מופנות אחת כלפי השנייה. היה ברור לסמסא ולעורב טאו שכעת נותר להם רק דבר אחד לעשות: להיכנס פנימה. הם אל הכניסה ומעבר לדלת, עיניו של סמסא התרגלו אט אט לחשיכה ששררה בתוך הבקתה.
באמצע הבקתה עמדו שתי מיינות בעלות פנים מצולקות, לאחת מהן חסרה עינה הימנית. במרומי הבקתה, על קורת תמך גדולה ועבה, ישבו שלוש ציפורי דוכיפת שמנות במיוחד, גדולות במעט מהמיינות וארשת חשיבות על פניהן.
הדוכיפת שעמדה באמצע הקורה הצטיינה במקור חד ומעוקל מאוד; לפניה ניצבה קערת מתכת ישנה וחלודה. מתחת לקורה שציפורי הדוכיפת ישבו עליה נערמו ערמות של לשלשת שכבר הספיקה להתקשות, הריח כבר היה בלתי נסבל. סמסא עיקם את אפו וניסה להתרכז למרות הריח המבחיל. הדוכיפת האמצעית הביטה בסמסא ובעורב טאו, היא בלעה משהו ופנתה אל סמסא בקול חורק ורם: “יצור כזה לא ראינו כבר הרבה זמן.”
קולה הדהד בין קירות הבקתה, שתי הציפורים שמצדדיה הנהנו בשקט והביטו בסמסא היטב. היה נדמה שהן לא שמות לב לנוכחותו של העורב כלל.
“הוא גדול ממדים, ונראה חזק יחסית. הוא יוכל להיות שימושי מאוד בשביל בשבילנו.” הציפורים האחרות הנהנו בשנית.
סמסא עטה על פניו את הפרצוף הכי שליו שיכל לעטות, וניסה לשוות לקולו את הנעימה הרוגעת ביותר.
“באנו לכאן בשביל משפט, למה את מדברת כאילו יש לנו כוונה להצטרף אליכן?”
רעש גדול התעורר בחדר, שתי ציפורי הדוכיפת שעמדו עד כה בשתיקה החלו לקרקר בזעם, המיינות על הריצפה הביטו לצדדים בעצבנות.
“שקט!” זעקה הדוכיפת האמצעית בעוצמה שהפתיעה אפילו את העורב טאו, שלראשונה נראה חסר מנוחה.
“שקט! השאלה של האדון הנכבד ראויה לתשובה.”
היא ניקרה במקורה המעוקל בקערת המתכת ושלפה ממנה זחל שמן. היא הורידה את מקורה מטה, ואז הניפה אותו בתנועה חדה מעלה; הזחל נזרק והתפתל באוויר לרגע קט, ואז נחת היישר אל תוך מקורה הפעור, יורד בגרונה ברעש מחליא. היא המהמה בשביעות רצון והפנתה את ראשה אל סמסא.
“אתה בוודאי יודע, אורח נכבד, שיש סדר בעולם. בלי סדר הכל יהיה לתוהו, לאבדון מוחלט.” ציפורי הדוכיפת משני צדדיה הנהנו בכובד ראש.
“הסדר הנכון הוא כזה; הפועלים עובדים, השומרים מוודאים שהפועלים יעבדו כהלכה ולא יזנחו את חובותיהם, והגזע הנעלה מפקח על הכל מלמעלה. אל תביט בי ככה, ככה זה עובד! תראה את הנמלים, הבט גם על בני האדם.
ככה קמות ציוויליזציות! זה הוא הציר שהעולם סובב עליו! מדוע שאנחנו הציפורים לא נשאף להתקדם ולהתפתח? עלינו לחוג במעגל הקיום, ומי ראוי לפקח על הכל אם לא אנחנו – הציפורים המלכותיות ביותר.”
היא נענעה בראשה, מניחה לכתר שעל ראשה לנוע קדימה ואחורה, מביטה סביב כדי לראות כיצד דבריה מתקבלים. שתי ציפורי הדוכיפת האחרות המשיכו להנהן בכובד ראש, המיינות למטה הנהנו בקלות דעת יחסית. הדוכיפת המהמה לעצמה ושבה להביט בסמסא.
“והנה בורג חשוב במכונה מגיע היישר אלינו, מה זה אם לא סימן משמיים? מתנה מהאלים? אתה מתאים בדיוק לתפקיד הבורג הגדול שכל המכונה חגה לפיו.”
סמסא פרש את ידיו לצדדים כשואל מה חובתו, כל הציפורים בחדר העבירו את מבטן מהדוכיפת אליו.
“מה בדיוק התפקיד שלי, בתור הבורג הגדול? אנא תארי אותו במילים פשוטות שאוכל להבין.”
הדוכיפת כמעט וחירבנה מרוב נחת, הנימוסים של סמסא נעמו לה.
“הו, כמה צניעות! שאוכל להבין! אל תזלזל בעצמך… אתה אולי מושלם יותר מהחלומות הפרועים שלי. אתה יכול לסחוב משאות כבדים שאנחנו הציפורים לא יכולות, אפילו עשרים ציפורי דרור קשורות בחבל לא יוכלו להרים סלע שאתה מרים בידך האחת. אתה והגפיים הנפלאות שלך, תהיה למשרת הטוב ביותר שלנו.”
התרגשותה של הדוכיפת גברה ככל שהמשיכה לדבר, אך סיימה את דבריה הביטה בסמסא במבט נוצץ, מחכה לדבריו בציפייה. העורב טאו לחש לסמסא בשקט, “אתה בטח לא שוקל לשרת את הציפורים הדוחות האלו, נכון?”
סמסא הושיט את ידו לאחור ודחף את העורב טאו קלות. “אל תתערב.” לחש לו. העורב טאו נסוג לאחור בהכנעה.
הדוכיפת שמה לב לדחיפה הקלה, ולא אהבה את הלחשושים שלא יכלה לשמוע, נראה היה שמצב רוחה האקסטטי הועב במקצת.
“נו! מה אתם מתלחששים שם! אל תפריע לו עורב מזוהם! תקשיב לי עכשיו, אם תסכים לשרת אותנו תקבל כבוד גדול. כל ציפורי המיינה יסורו למרותך! לא בכל יום אנחנו מציעים הצעה כזאת נדיבה למסיגי גבול.”
המיינות הביטו זו בזו בדכדוך, אך השתדלו שלא לתת לציפורי הדוכיפת להבחין בכך. סמסא לא התרגש, הוא צעד קדימה והכריז בביטחון:
“אני מקבל את התפקיד.”
שלושת ציפורי הדוכיפת צרחו בהתרגשות וחירבנו ממרום מושבם בבת אחת, הלשלשת נחתה על הגבעה, מוסיפה שכבה נוספת.
“מעולה!” צווחו בחדווה, “אנחנו נחגוג את בואו של החבר החדש בשקיעה! מהרו להודיע לשאר המיינות!” צווחה הדוכיפת למיינות למטה, הן מיהרו לצאת החוצה ולהודיע לכל מיינה ששהתה בשדה. הדוכיפת פנתה כעת אל סנאפלס במבט פטרוני, “והנה המשימה הראשונה שלך! אתה תכין סעודה לכבוד החגיגה! שומרים! הביאו לכאן את המכתש והעלי!”
המיינות השמנות ששמרו על הכניסה מבחוץ מיהרו לקפץ משם, כעבור זמן מועט הן חזרו ואיתן מכתש ועלי ישנים. המכתש היה גדול מאוד ונראה יותר כמו קערת סלט גדולה, שתי מיינות מגודלות סחבו אותו משני צדדיו בזמן שמיינה שמנה אחת נאבקה לסחוב את העלי בקושי רב עם המקור. סמסא לקח את המכתש והעלי לידיו, הוא היה נראה מהורהר למדי, הדוכיפת חיכתה בסבלנות.
לפתע התנער משרעפיו, השיב את מבטו אל הדוכיפת ואמר:
“מה להכין?”
“אני שמחה ששאלת, מדובר במתכון משפחתי שעובר אצלנו מדור לדור. שני המרכיבים היחידים הם תולעים וזירעונים, עלייך למעוך אותם ביחד במכתש כדי ליצור דייסה נפלאה. אך שים לב! את הדייסה יש למהול עם מים כדי שלא תהיה סמיכה מדי! אם לא תמהל אותה במים היא עלולה לחנוק כמה ציפורים מועילות, והכי חמור – אולי אחת מאיתנו.” ציפורי הדוכיפת כבר הינהנו באינסטינקט מכני. סמסא השתדל להסתיר את הבחילה שגאתה בו למשמע המתכון. לפתע, בשקט רב, העורב טאו הסתובב אל עבר הדלת הפתוחה ובתנועת כנפיים רחבה ומהירה התעופף החוצה. המיינות השמנות בכניסה הבחינו באיחור במתרחש, ולא הצליחו לעצור בעדו.
“חבורה של גוזלים נקלים, הוא ברח לכם ממש מתחת לאף!” התמתחה וזעקה הדוכיפת. אך כשראתה שסמסא עומד ומביט בה התיישבה בשנית בנינוחות מעושה.
“נו טוב, ביום שבו האלים נתנו לנו מתנה נפלאה, אין זה ראוי להתלונן על זוטות.”
הדוכיפת פרשה את כנפה השמאלית אל עבר היציאה, “צא לעבוד, אנו סומכות עלייך שתסיים אותה עד השקיעה. המיינות יביאו לך תולעים וזירעונים אל הצריף שמאחורי הבקתה; באשר למים, זה יהיה קצת יותר מסובך. אתה צריך ללכת להביא מים מהנחל שזורם בתוך יער האורנים. אתה תמצא דלי בצריף, קח אותו איתך. ועכשיו צא החוצה. ממילא הפרעת לנו באמצע ארוחת הצהריים.”
סמסא הסתובב בצייתנות לאחור ויצא מהבקתה שואף אוויר צח מלוא הריאות. המיינה הגדולה חיכתה לו בחוץ. הוא לא ידע אם בטנו יכלה לסבול עוד רגע אחד בבקתה המסריחה והדוחה הזאת.
פרק חמישי
המיינה הגדולה ליוותה את סמסא אל מאחורי הבקתה, בידו עדיין המכתש והעלי. היא נעצרה מול צריף ישן ומט לנפול, היא קדה אל עבר סמסא והחוותה בכנפה על עבר הצריף. סמסא הכריח את עצמו לקוד חרה וצעד אל תוך הצריף לבדו. עוד לפני שהספיק להתרגל לחשיכת הצריף שמע את משק כנפי המיינה שהתעופפה משם.
כל שהיה בצריף הוא שולחן עץ רקוב ומתחתיו דלי עץ ריק, חבל עבה מלופף סביב ידיתו המחלידה. סמסא הניח את המכתש והעלי על השולחן וגרר את הדלי עם החבל אל מחוץ לצריף. הוא ליפף את החבל סביב מותניו כחגורה, הדלי משתלשל מטה. רק אחרי שסמסא וידא שהחבל קשור היטב הוא החל ללכת לכיוון יער האורנים.
היה נדמה לו שככל שהתקרב ליער כך גברה השפעתו של היער עליו; מעין שינה עמוקה תפסה מקום בחלל מוחו. מקרוב, עציו של היער נראו מרשימים ומאורגנים יותר ויותר. סמסא חש בנוכחות של היער, ואף מוזר מכך, היה נדמה לסמסא שהיער מרגיש בנוכחות שלו.
על ענקי המחטים הראשונים, סמסא הבחין בקינים רבים על הענפים הנמוכים, ציפורי דרור אפורות קיננו שם. על הענפים הגבוהים יותר עמדו מיינות מעטות והביטו מטה אל ציפורי הדרור המקננות. המראה היה מוזר למדי – כל כך הרבה ציפורים ודממה מושלמת. כשסמסא הגיע אל תחת חופות העצים מיינה אחת קפצה מהענף ודאתה לקרקע בצווחה, “שלום לחבר החדש!”
נראה ששמועות מתפשטות מהר כאן, חשב סמסא.
ציפורי הדרור האפורות הביטו במתרחש בשקט מהול בדאגה. הן כנראה קיוו שלחבר החדש אין טעם מפותח לביצי הדרורים שקיננו עליהן. המיינה דאתה במעגלים עד שנחתה מול סמסא. סמסא הביט במיינה, חסרה לה עינה הימנית וצלקות רבות נראו על לחייה.
“ברוך הבא לאזור הקינון!” צווחה הציפור. “כאן נקבות הדרור עמלות על הדור הבא של הפועלים!”
סמסא פרש את כף ידו השמאלית באוויר לזמן מועט, מסמן לחדול מהרשמיות.
“אין צורך בגינוני כבוד, אני רק בדרך לעשות את העבודה שלי. אני מקווה שגם אתן תמשיכו לעשות את העבודה שלכן, בכל מקרה אני צריך קצת עזרה ממכן,” המיינה הביטה בו בסקרנות, סמסא טפח על הדלי שהיה תלוי על אגנו,
“אם תוכלו לתת לי הוראות כיצד למצוא את הנחל שבתוך היער זה יעזור לי מאוד.”
המיינה שלחה מבטים לעבר חברותיה על העצים, שהשיבו לה בניד ראש.
“לך ישר אדוני, הנהר חוצה את כל היער לשניים, כל עוד תלך ישר תגיע אליו. אחרי שתגיע פשוט חזור לאחור – גם אם לא תצא באותה נקודה תוכל לזהות היכן אתה ביחס לשדה.”
סמסא הביט לאחור, השדה והבקתה אכן בלטו במישור, מאחוריהן התנשאו הגבעות שעליהן הילך לא מזמן, הן נראו כגלים ירוקים שקפאו במקומם.
הוא השיב את מבטו אל המיינה ואז אל קיני הדרור, מעמיד פני מתרשם.
“ציפורי הדרור האלו לא אזוקות לשום כדור ברזל, מדוע הן לא בורחות?”
“שאלה נבונה! שאלה נבונה! כמצופה מהחבר החדש!”
קראה המיינה, חלק מהמיינות של העצים הצטרפו גם הן לקריאה.
“הן יודעות שאם יברחו נהרוג את כל הזכרים במקום! ואת הביצים שיישארו בקינים נאכל אחת ושתיים! הן אסירות בגלל האהבה שלהן לקרוביהן! כמה פתטי!” כל המיינות האחרות הצטרפו אליה בצחוק צורם, ציפורי הדרור התכווצו עוד יותר בקיניהן. סמסא, שרצה לדרוך על ראשה של המיינה המצולקת, דרך בחוזקה עם רגלו הימנית על הקרקע. המיינות, שהבינו לא נכון את המחווה צווחו בסולידריות. סמסא החליט שהוא צריך הפסקה מהצווחות האלו לפני שלא יוכל לשלוט בעצמו.
“אוקיי, בסדר, ללכת ישר עד שאראה את הנחל, ואז לחזור אחורה עד שאצא מהיער.”
המיינה הנהנה פעמיים, “הבנת הכל על הפעם הראשונה! מרשים מאוד… בהצלחה חבר חדש!”
היא סיימה את דבריה וקפצה מעלה, מעופפת בין הענפים הנמוכים חזרה אל הענף שעמדה עליו בראשונה. סמסא התחיל לצעוד אל תוך היער כשהמיינות מלמעלה מריעות לו בקול.
סמסא הלך ישר לאורך כל הדרך, עוקף מדי פעם אורנים שהיו נעוצים באדמה כמו קיסמים גדולים. האדמה כוסתה בשכבה עבה של מחטים חומים, ריח חזק של שרף אורנים עמד באוויר. ככל שהעמיק אל תוך היער נהיה לסמסא קר יותר ויותר. השמש הסתננה בקושי בין הצמרות הצפופות, מגניבה פסי אור נדירים וזוהרים אל אדמת המחטים. השקט מסביב נהיה סמיך וכבד יותר, רק רעש הדלי הנחבט בירכו נשמע מדי פעם בצליל עמום. למרות שהעביר את רוב חייו בשקט ובדידות, כעת חש שהן מטעינות אותו מחדש. מוזר, דווקא במקום שבו הפחד מתגנב לליבות האנשים, סמסא חש הכי בטוח. הדרך הלכה והעמיקה, הוא לא שינה את קצב הליכתו עד שהגיע לאוזניו פכפוך מים.
סמסא נעצר לרגע והאזין לפכפוך בטרם המשיך ללכת לכיוונו. אפו החל לקלוט את ריח האדמה הרטובה, כל כך מרענן.
המים נשמעו די קרובים, ואכן, הוא מצא את הנחל במהירות. שיחים ירוקים בעלי פרחים ארוכים וורודים כיסו את גדות הנחל לכל אורכו, שפיריות בכל מיני צבעים ריחפו מעל מימיו, צלליות שחורות של דגים שחו בתוכם.
גבותיו של סמסא התכווצו פנימה וחרשו קמטים על מצחו, מחשבות התרוצצו במוחו בלי הרף. הוא התקרב אל אחד מהשיחים הרבים שעל גדת הנחל וזיהה אותו בקלות; הרדוף הנחלים, עלה אחד יכול להרעיל תינוק למוות.
הוא קרע חופן עלים מהשיח והכניס אותם לכיס החלוק, התיר את החבל ממותניו וכרע אל הנחל כדי למלא את הדלי במים. כשהדלי התמלא, הניח אותו על הקרקע ורכן שנית אל הנחל. בבואתו הביטה בו בחזרה, עכשיו הוא כבר ידע בדיוק מה עליו לעשות, והוא גם יעשה זאת בהצלחה. הוא שטף את פניו, המים היו קרירים; התחשק לו לשתות, הוא פכר את ידיו, מילא אותם במים ושתה. הקרירות הזדחלה במורד גרונו ושהתה בבטנו התחתונה לזמן מה, סמסא הרגיש כמו אדם חדש.
רעש של משק כנפיים החריד אותו משלוותו. הוא מיהר לקום ולהסתובב לכיוון הרעש. מי זה יכול להיות? קול משק הכנפיים התקרב אליו, הוא הביט סביב על חופת היער וראה צל של ציפור גדולה מרחף מעל הצמרות, הוא התכופף וחיכה שפוף לציפור שתרד מטה ותחשוף את עצמה. זה היה העורב טאו.
סמסא הזדקף והביט בוו חג בין הענפים עד שנחת למולו. העורב טאו בירך את סמסא לשלום, סמסא בירך אותו בחזרה.
“מה אתה עושה ביער הזה? האם כבר שכחת מהדרך שלנו?”
סמסא הביט סביב, מוודא שאיש אינו מתחבא ומצותת להם, היער נשאר דומם כשהיה, רק זרימת הנחל נשמעה.
“אני עדיין מתכנן להמשיך בדרך. אבל יש לי עניין מסוים לסיים קודם. אני מבקש ממך להיאזר בסבלנות.”
העורב טאו היטה את ראשו לצד ונתן בסמסא את אותו מבט בוחן שהיה כל כך אופייני לו.
“לא משנה כמה זמן הדבר ייקח, אני חייב להביא אותך אל קפקא וטאמורה.”
העורב טאו שמט את ראשו ובחן את הקרקע שלרגליו בדממה. הדממה שבה לתפוס את מקומה הנצחי לזמן מה.
“תקשיב,” אמר סמסא בגילוי לב מפתיע, “פגוש אותי היום, אחרי שהשמש תשקע, באותה נקודה בדרך שבה נעצרנו על ידי המיינה.”
העורב טאו חשב על זה, הוא ניקר בקרקע והביט בסמסא.
“אני לא יודע על מה אתה חושב עכשיו, אבל אני מאמין שהלב שלך מונח במקום הנכון. אבוא לבקר אותך בנקודה ההיא בזמן ההוא.”
סמסא הרכין את ראשו במחווה של כבוד, העורב טאו הרכין את ראשו באותה מחווה לעבר סמסא וזינק לאוויר, משק כנפיו מעיף מחטי אורן לכל עבר.
אחרי שהעורב טאו פרש את כנפיו והמריא אל מעל צמרות העצים, חש סמסא שהבדידות שבה למלא את החלל, שקט הזדחל אל תעלות אוזניו.
הוא התכופף אל הדלי, רוקן ממנו מעט מים וכרך את החבל על מותניו. בגב זקוף, כשהוא מחזיק את הדלי בשתי ידיו, סמסא החל ללכת בכיוון שממנו בא.
אחרי זמן מה, הוא ראה את קו העצים האחרון. כשיצא מהיער, הביט לאורך קו העצים, המיינות וציפורי הדרור נראו כנקודות שחורות קטנות על האורנים מימינו. הוא היה במרחק של כמאה מטר מהם.
סמסא הניח את הדלי על הקרקע והתיישב על ידו, הוא נתן במה למחשבות שלו. המחשבות רצו וקיפצו בתוכו, הוא חשב על היער, על העורב טאו, על הזחלים שבקערת הברזל החלודה. אמנם השמש רק החלה לנטות לעבר האופק, אך הזמן שהעביר במקום המוזר הזה הרגיש לו כמו נצח.
אתה יכול ללכת מכאן, לחשו המחשבות במוחו, להיעלם וזהו.
אבל לו ברור שהוא לא יכול לתת לעניינים כאן להימשך כפי שהם,
הוא לא יכול להיעלם ולברוח. לא הפעם.
סמסא שאף הרבה אוויר ונשף אותו החוצה בהחלטיות. הוא אחז בדלי והתרומם מן הקרקע. רק תיצמד לתוכנית, חשב לעצמו, והחל ללכת אל הצריף שמאחורי הבקתה.
פרק שישי
כשסמסא נכנס אל הצריף חיכו לו שתי קערות מתכת עמוקות על השולחן. בקערה הימנית זחלו זחלים שמנים אחד על גבי השני; בקערה השמאלית נחה ערימת זירעונים שחורים, המכתש והעלי נחו באותו מקום על השולחן שבו השאיר אותם. זה הולך להיות דוחה, חשב לעצמו ובלע את רוקו. הוא הניח את הדלי על השולחן ושיחרר את החבל ממותניו. בתנועה איטית וזהירה הוא שפך מים מהדלי אל המכתש. לאחר שמילא שליש ממנו במים, הניח את הדלי ואחז בקערה מלאת הזחלים. הוא היטה אותה קלות והזחלים נפלו מתוכה אל המים שבמכתש. זחל אחד נפל על השולחן, סמסא הרים אותו עם קצות האצבעות והחזיר אותו למכתש. הזחלים התפתלו עד שטבעו במימי המכתש.
הוא קירב אליו את הקערה עם הזירעונים ושפך ממנה גשם שחור על הזחלים המתים והמים. הגיע הזמן לחלק הכי מגעיל, הוא עצר לרגע והאזין לסביבתו, צרחות של מיינות הדהדו מהשדה, אבל הן לא היו קרובות אליו.
הוא אחז בעלי וכתש את הזחלים והזירעונים, ידו השנייה מייצבת את המכתש על השולחן הרקוב. כשהכל הפך לעיסה לבנה עם נקודות שחורות סמסא רוקן הכל אל קערה ריקה. סמסא הוציא את ראשו מהצריף והביט ימינה ושמאלה, לא נראתה אף ציפור באזור. מעומק השדה המשיכו להישמע צווחותיהן החדות של ציפורי המיינה, לא נשמע שום רחש מן הבקתה הסמוכה. הוא שב בבהילות אל הצריף והוציא את עלי הרדוף הנחלים מכיסו. בתנועה זריזה השליך אותם לתוך הקערה והחל לכתוש את העלים אל תוך העיסה, ממשיך לכרות אוזן למתרחש בקרבת הצריף, לשמחתו השקט היה יציב.
לאחר שהעיסה רוסקה היטב היה קשה לזהות שנוסף מרכיב חדש למתכון. סמסא המהם בשביעות רצון, הוא עבר את נקודת האל חזור, מה שיקרה מעכשיו כבר יקרה מאליו.
הוא אחז בקערה משני צדדיה ויצא בזהירות מן הבקתה. להפתעתו, בחוץ כבר חיכו לו כמה מיינות צהובות מקור ובראשן שלושת ציפורי הדוכיפת השמנות.
סמסא קד אליהן תוך כדי הושטת הקערה קדימה, אבל גבוה מכדי שיכלו להביט היטב בתוכנה. הדוכיפת בעלת המקור המעוקל נראתה מרוצה מאוד מעצמה, היא הניפה את מקורה אל עבר סמסא ופרשה את כנפיה לראווה,
“השקיעה מתקרבת, קראו לכל ציפורי המיינה! גם לאלו השומרות על קיני הדרורים! הערב נחגוג!”
המיינות צווחו יחד: “הלילה כולם חוגגים!” כמה מהן פרחו אל עבר היער והשדה כדי לקרוא לשאר חברותיהן. שאר החבורה הרועשת המשיכה אל עבר מעגל אבנים גדול ששכן בסמוך לשדה. סמסא וציפורי הדוכיפת הלכו בעקבותיהן. רדיוס המעגל היה כארבעה מטרים, האבנים שתחמו אותו היו גדולות יחסית, כעשרים סנטימטר כל אחת. אבן אחת הייתה גדולה משמעותית מן השאר – כחצי מטר בקירוב –שלושת ציפורי הדוכיפת עפו אליה במאמץ רב והתיישבו עליה אחר כבוד. במרכז המעגל נחה אבן שטוחה, ציפור הדוכיפת קראה לסמסא להניח את הקערה עליה. הוא דידה אל מרכז המעגל, משתדל שלא לשפך טיפה אחת לקרקע, חשוב מאוד שכל הציפורים יאכלו בזמן ולא רגע אחד לפני כן. מכל רוחות השמיים התעופפו ציפורי המיינה בקריאות רמות אל עבר המעגל, שמחות להשתתף בסעודה. סמסא הלך אחורה אחר כבוד ונעמד מחוץ למעגל, מביט סביב בשקט. המיינות כמעט וסיימו להתאסף, ציפורי הדוכיפת צרחו צרחות רמות לכל עבר, לא היה זכר לעורב טאו בשום מקום.
מיינה קטנה אחת והביטה בסמסא בסקרנות מן הצד, סמסא החליט לנצל את המבט ולפתוח איתה בדברים.
“כמה רעש… את חושבת שכולם כבר הגיעו?”
עיניה של הציפור התרחבו בהפתעה, והיא מיהרה לענות בהתרגשות:
“תכף אדוני הנכבד! נדמה לי שכמעט כולן כבר פה! תכף!”
“מה עם הדרורים, הם לא יגיעו?”
המיינה פערה את מקורה, נוחרת בגיחוך, היא מיהרה לסגור אותו כשראתה את מבטו החמור של סמסא.
“אתה מחשיב אותם לציפורים?”
“הדרורים הם לא ציפורים?”
המיינה חשבה לרגע וגירדה את הקרקע טפריה, לאחר זמן מה פתחה ואמרה:
“רק מי שחופשי ראוי להיקרא ‘ציפור’! הדרורים כבולים בשלשלאות!”
“ומה עם הנקבות?” שאל סמסא, “לא ראיתי שום שלשלאות על רגליהן.”
“השלשלאות על הנקבות הן בלתי נראות. הן כבולות על ידי האהבה שלהן לגוזלים! הן יודעות שאם ינסו לברוח, נשליך את כל הגוזלים והביצים לקרקע! אתה מבין, הגוזלים חשובים להן יותר מהחופש! חה חה! איזו מין ציפור זאת? הרגשות שלהן הם השלשלאות שכובלות את נשמתן!”
עיניה של המיינה נצצו, בנראה היא ראתה בעיני רוחה איך היא משליכה גוזלי דרור ממרומי העצים. סמסא צמצם את עיניו והביט בה במבט חודר, “האם ציפורי המיינה לא כפופות אל ציפורי הדוכיפת? גם אתן לא חופשיות באמת.”
המיינה הביטה אל עבר הסלע ששלושת ציפורי הדוכיפת כבר החלו לכלכך בלשלשת. כשראתה שאין הן משגיחות בה ובסמסא השיבה:
“אנחנו לא כלי, אנחנו היד שאוחזת בו. אנחנו משתמשות במוח ובמנהיגות של ציפורי הדוכיפת ;אך האמן לי, ברגע שיעזו לרדות בנו יותר מדי, נסיר את ראשן מעליהן ואת כל תוארי האצולה ביחד איתו!”
המיינה הביטה סביב בנחת רוח, היה לה חשוב להבהיר לסמסא איך העניינים מתנהלים בדיוק. סמסא קד בזריזות לעברה וצעד לאחור, הוא שמע כל שהיה צריך לשמוע; הוא החל להסתובב סביב, עיניו נעוצות בקרקע.
בעודו משוטט סביב, כל הציפורים כבר הגיעו והתקבצו סביב הקערה הגדולה.
סמסא הרהר בדברי המיינה, אמנם למנהיגים יש כוח, אך הם מיעוט.
כשהעם מואס במנהיגיו, שום תואר אצולה לא יעזור. ממש כמו במהפכה הצרפתית, ראשיהם של המנהיגים על צווארם כל עוד העם סר למרותם.
בינתיים, כל המיינות התכנסו במעגל וחיכו לדברי הדוכיפת בעלת המקור המעוקל, שנעמדה מלוא קומתה על האבן הגדולה והתכוננה לשאת דברים.
פרק שביעי
כל הציפורים הביטו בדוכיפת, האוויר התמלא עד מהרה בהדי קולה הצורם.
“כעת, בזמן שהשמש שוקעת וחשכת הליל מתקרבת, נאספנו כל חברי הקהילה כדי לחגוג. מקור שמחתנו הערב הוא ביאתו של חבר חדש לקהילה שלנו!”
הדוכיפת פרשה כנף לעבר סמסא, שעצר מהליכתו והביט חזרה אל הציפורים הרבות שהביטו בו בהערצה. הוא יישר את גבו והרכין את ראשו בהוקרת תודה. חלק מהציפורים הרכינו אליו ראש בחזרה, וכולן החזירו את תשומת אל הדוכיפת שכחכחה בגרונה.
“הלילה נחגוג כאילו אין מחר!” צווחה ברשמיות.
לפתע נראתה מהורהרת וחשבה לעצמה בקול, “בכל זאת, יש עבודה גם מחר.” היא הנהנה לעצמה בכובד ראש ומיהרה לתקן את דבריה.
“החגיגה תסתיים בחצות, כדי שלא נזניח את עבודתנו מחר. אבל עד חצות לא נפסיק לחגוג!”
המיינות הריעו לדוכיפת שהסתובבה אל שני עבריה והחליפה הנהונים נמרצים עם חברותיה. כשהמיינות סיימו להריע, היא קפצה מהאבן אל הקרקע, שתי חברותיה קיפצו בעקבותיה. המיינות ופילסו לציפורי הדוכיפת דרך אל הקערה. הן הידסו אליה בנחת, עיני כל המיינות עוקבות אחריהן בדממה.
בינתיים, לא רחוק משם, סמסא מצא את מה שחיפש, מקל גדול ועבה שנח בתוך הדשא הזוהר באור השקיעה. הוא לא התכופף להרים אותו, אלא רק נשאר לעמוד על ידו. על יד הקערה, הדוכיפת בעלת המקור המעוקל הכריזה על פתיחת הסעודה; הסעודה נפתחה בכך ששלושת ציפורי הדוכיפת אכלו לבדן בזמן שהמיינות הביטו בהן בשקט.
סמסא צפה בשקט כיצד ציפורי הדוכיפת מסיימות לאכול, שבות אל הסלע וקוראות לציפורי המיינה להתחיל לזלול. הוא קיווה שלא הגזים ולא המעיט בכמות העלים. כמות גדולה מדי יכולה השפיע לפני שכולן יאכלו. כמות קטנה מדי יכולה לגרום לחלקן לחטוף בחילה ולא יותר. אין כבר מה לעשות עכשיו, חשב, רק לחכות ולראות. המיינות התנפלו על האוכל בנפנוף כנפיים ודקירות מקור, פוצעות אחת את השנייה במאבק על האוכל.
בכל רגע, חשב לעצמו סמסא בעת שהתכופף והרים את המקל, מסתיר אותו מאחורי גבו. בכל רגע. המיינות סיימו לנקר את כל תכולת הקערה, וכעת רבצו בתוך מעגל האבנים, מזמרות זמר עתיק וצווחני. ציפורי הדוכיפת עצמו את עיניהן בשלווה. אך לא לזמן רב, ציפורי הדוכיפת היו הראשונות להרגיש שמשהו לא בסדר. הן חשו בחילה עזה תקפה אותן סחרחורת. האמצעית החלה להשתנק ולצווח ‘בגידה!’ בקול חלוש, המיינות התקשו להבין מה היא בדיוק אומרת. היא ניסתה להצביע בכנפה אל עבר סמסא, אך פעימות ליבה הלכו ונחלשו עד שנעלמו כליל. היא וחברותיה נפלו מהאבן הגדולה לקרקע בקול חבטה עז.
לאט לאט החלו להרגיש גם המיינות את מה שחשו ציפורי הדוכיפת.
“האוכל מורעל! נבגדנו!” צווחו כמה מיינות פה ושם. כל הציפורים הביטו אל המקום שסמסא עמד בו קודם, אבל הוא לא היה שם. לפתע, רעש עז של פיצוח נשמע בצד המעגל וכל המבטים הופנו לשם, אל סמסא שרקד ריקוד אדום ואלים, מכה במקל העבה את המיינות המורעלות שבקצה המעגל, מתקדם קדימה במחול של דם ונוצות. המיינות לא הצליחו להתנגד, הרעל שיתק אותן כמעט לגמרי. הוא הטיח בהן את המקל בעוצמה כזאת, שגופותיהן חסרות החיים עפו הרחק ממעגל האבנים. ההרגשה הייתה משכרת, מקל מוטח בגוף בשר ועצמות ויוצר צליל חבטה מלבב. זה היה קל מדי בשביל סמסא, זה תמיד היה בתוכו, האלימות החייתית הייתה צרובה אצלו בבשר. אך מהו הבשר ללא דם? מהו סוס ללא רוכב? מה הוא אדם ללא שליטה בחיה שבתוכו? התשובה היא: חיה הרבה יותר מוצלחת. אחרי פרק זמן חסר הגדרה, סמסא קלט שהוא הנפש החיה היחידה במעגל. בנשימה כבדה שמט את המקל האדום מידו, כל המיינות מתו. שרירי אמתו כאבו כבר. בגדיו הלבנים הוכתמו על ידי נתזים שחורים של דם כהה ודביק. הרחק ביער, נקודות קטנות הצטופפו על העצים, מביטות בחשש על המתרחש מרחוק. “אתן חופשיות עכשיו!” צעק סמסא לכיוון היער. הוא לא ידע אם שמעו את קריאתו, אך לא היה לו זמן ללכת עד ליער, גם אם לא שמעו, יגלו מה קרה במוקדם או במאוחר.
עכשיו אפשר לחזור אל הדרך, חשב לעצמו סמסא בשלווה. הוא חזר אל השדה, חזר אל אותה הדרך שבה התלווה אל המיינה המגודלת בדרך לבקתה.
סמסא הילך ברוגע, מביט בגבולי החיטה שריקדו ברוח הערב קלה שנישבה סביב. העורב טאו חיכה לו על אם הדרך, דומם וזקוף. סמסא קד לפניו, העורב טאו קד אליו בחזרה ונקשרה ביניהם שיחה.
“סיימת עם העסק שעיכב אותנו. אך אבוי, לכלכת את בגדייך הלבנים ואת מצפונך הנקי.” אמר טאו בקול עמוק ועצוב.
סמסא היישיר את מבטו אל העורב טאו.
“הבגדים אמורים להתלכלך, והידיים אמורות פועלות. ניקיון הוא הוכחה שלא עשית כלום עדיין. אני לא אחד שלא יעשה כלום רק כדי שיוכל להתרברב בניקיון כפיו.”
העורב טאו השיב מבט אל שמשא ומקורו נפתח קלות בשביעות רצון.
“אם אפילו מצפונך אינו כובל אותך, אתה ראוי להיקרא ציפור. אם במעופך אינך מביט מטה, ראוי אתה להיקרא עורב.”
הרוח החלה להתגבר, שולחת גלים בשדה החיטה ופורעת את שערו של סמסא. העורב טאו הביט לשמיים וקרא בקול:
“קפקא וטאמורה ראו מספיק. הדרך שלך נגמרת ממש כאן, במקום בו בחרת לנטוש אותה. לעיתים נקודת הסיום מופיעה דווקא באמצע. כל הדברים מנסים להקדים את זמנם. אך הזמן הוא אדון עקשן, הוא אינו מכיר קיצורי דרך.”
סמסא הביט גם הוא אל השמיים שהתחילו להתקדר בעננים כהים.
העורב טאו פרש את כנפיו לצדדים, “העת לחיים חדשים הגיעה, העת לעולם שמעבר. האם סמסא, מקבל עליו את החופש? האם סמסא, עורב?” סמסא הוריד את מבטו מהשמיים אל העורב טאו, “כן. סמסא עורב.”
העורב טאו קפץ לאוויר בצווחה, פורש את כנפיו ודואה במעגלים מעל סמסא. סמסא שב להביט מעלה. לפתע, מבין העננים הכהים הציצו שני אורות. בהתחלה נדמו כנקודות זעירות, אך אט אט גדלו והטילו את אורם על חשרת העננים. חצי מהשמיים נצבעו בוורוד בעוד החצי השני נצבע בירוק בהיר, הצבעים פשטו על כל השמיים בקצב איטי וקבוע כמו זרימת המים בנהר.
כעבור זמן מה כיסו האורות את העננים עד לשני צידי האופק. סמסא לא יכל להתיק את עינו מהמראה. הוא עמד בדיוק באמצע; בדיוק מתחת לנקודת המפגש של שני הצבעים, רוח קלה בידרה את חלוקו ומכנסיו. אור זהוב הבזיק בנקודה שבה הצבעים נפגשו, יצא ברק מבין העננים בקול נפץ עז ופגע היישר בליבו של סמסא.
פרק שמיני – פרולוג
זה היה עוד בוקר עייף בחייו של דני. ההתמחות בבית המשוגעים שיעממה אותו למוות. הוא זכר איך ישב שם באודיטוריום לצד שאר חבריו לספסל הלימודים, איך הוצגו בפניהם האפשרויות להתמחות מעשית והאופציה של עבודה בבית המשוגעים מיד תפסה את עיניו. זה היה בדיוק התחום שרצה להתעסק בו, לעזור לאנשים בעלי חולי בלתי נראה.
אך מכיוון שהיה צעיר וגדל בבית אמיד, דני לא היה מוכן לאחת האמיתות הכבדות של החיים – ישנם דברים מעוותים שקשה מאוד לתקן.
במילים אחרות, מנהלי המוסד האמינו שאת האנשים שהגיעו אליו רק המוות יכול לתקן. העבודה של דני הייתה להשגיח עליהם ולדאוג לסדר, לא יותר מכך. בשל כך הרגיש יותר כמו סוהר מאשר אח, וההתנדבות הפכה למטלה שיש לסמן עליה וי כדי שיוכל להמשיך הלאה בלימודי התואר שלו.
בכל אופן, הבוקר הנוכחי היה בשבילו כמו עוד פסקה במאמר מייגע.
לכן הוא לא ציפה להיתקל בהתנגדות כשניסה לפתוח את דלת חדרו של מטופל 7622. אמנם המפתח הסתובב במנעול כמו שצריך, הקליק נשמע היטב; אך כשדחף את הדלת היא הרגישה כבדה מהרגיל. דני זרק מבט אל עבר אילן, חברו לספסל הלימודים שבחר באותה התמחות רק כדי שדני יארח לו חברה. אילן היה שקוע בפלאפון שלו כרגיל, משתדל להתעלם מהעובדה שהוא עושה משמרת בבית המשוגעים ולא ישן במיטה בשעה כזאת.
“הדלת כבדה מהרגיל, כאילו משהו חוסם אותה.” קרא דני בעצבנות קלה.
אילן הכניס את הפלאפון לכיס והביט בדני במבט תוהה.
“אני לא צוחק אחי, משהו באמת לא בסדר עם הדלת.”
אילן משך בכתפיו והשעין את שתי כפות ידיו על הדלת, נשען עליה עם כל כובד גופו. הדלת זזה מעט. “תן לי להסתכל מה חוסם אותה.” אמר אילן והביט אל תוך החדר. “נראה שהחדר ריק.” לחש לדני.
“הגיע הזמן לסיבוב הבוקר, פתח לנו את הדלת, או שלא נוציא אותך לסיבוב.”
קרא דני אל תוך החדר.
שקט מוחלט. אילן הלך אחורה וסימן לדני בידו להתרחק מהדלת. דני צעד הצידה ואילן רץ ודחף את הדלת בכל כוחו, היא נפתחה עוד קצת, מספיק כדי שיוכל להשתחל פנימה. דני חיכה בחוץ לעדכון, אבל הדממה שבה לשרור במסדרון.
“מה קרה?” שאל דני בחשש.
“אני חושב שהוא מת.” ענה אילן בקול קפוא.
“אתה חושב שהוא מה?” שאל דני ונכנס פנימה. על המרצפות שבין הדלת לקיר, שכבה גופתו של המטופל על הקרקע פרקדן, עיניו היו פתוחות אך ריקות מכל הבעה, פיו נפער קלות ולשון חיוורת הציצה ממנו כמו סימנייה מספר.
דני נשם עמוק וסקר את החדר בדקדוק, “אין סימן לדם או למאבק, הצוואר נקי מסימני חניקה, אולי הוא נטל הרבה כדורי שינה?”
אילן משך בכתפיו והסיט את מבטו מהגופה, “מה שזה לא יהיה, לא ככה חשבתי שהבוקר שלי יראה, אנחנו חייבים לדווח על זה עכשיו לדוקטור יבגני. הוא כבר ינהל את כל העניין על הצד הטוב ביותר.”
קצת לפני השעה שתים-עשרה הגיעו עובדים גברתנים של בית המשוגעים עם שק וסחבו את הגופה המכוסה אל מחוץ לחדר. דני השתדל לברר עוד פרטים על המטופל אצל דוקטור יבגני. הדוקטור סיפר לו שמתוצאות הנתיחה שלאחר המוות לא נראה שהמטופל מת מנטילת כדורים. למעשה, לא היה ברור לרופא המנתח מה הרג אותו בכלל. לא אותר שום סימן לפגיעה חיצונית או פנימית. בשל חוסר במסקנה ברורה, סיבת מותו הרשמית נקבעה כשבץ. לא היו לנפטר קרובים או חברים, וגם שום חלקה בבית קברות. את גופתו שרפו בקרמטוריום. ולא ידעו מה לעשות עם האפר. דני ביקש לטפל באפרו, אמנם הוא לא הכיר את הנפטר ואמונותיו, אך הוא ידע שהוא האדם היחיד בעולם הזה שמעוניין לחלוק לו כבוד אחרון. הוא התייעץ עם אביו שהציע לו לפזר את אפרו על פני הים כמנהג ההינדואיזם. בצהריי היום שלמחרת, דני נעמד על צוק גבוה מעל הים, כד האפר בין שני כפות ידיו. שיערו התבדר ברוח והשמש גרמה לו לצמצם את עפעפיו. הוא הביט הלאה אל האופק הבלתי נגמר של הים, הכד שבידו הרגיש קל יותר. על קצה הצוק הוא כרע, מתחתיו משתוללים הגלים והולמים בבסיס הצוק ללא רחם. בתנועה קלה פתח את מכסה הכד והיטה אותו כלפי מטה, מפל של אפר נשפך מהכד ועף הלאה עם הרוח. דני נעמד והביט באפר המסתלסל באוויר, אל תוך הים האינסופי.
איש לא האמין למה שדני סיפר לאחר מכן, אבל דני יכל להישבע שכשהאפר עף הלאה אל תוך הים, התלווה אליו כמו צל לאורך כל הדרך עורב שחור משחור.
