נשימות מהירות, דופק חזק. חרדה גבוהה. פתחתי את התיק שאיתי כדי לחפש כדור הרגעה. זה אחר צהריים של יום השלישי למלחמה, ערב פורים.
“היי מחפש משהו?” שאל יוסף. נותרנו שנינו בסלון על הספה. צליל וטניה חזרו הביתה, ורננה מבשלת במטבח. “תוכל להביא לי קרח?” שאלתי מהסס.
“קח.” יוסף הניח בידיים שלי קרחון קפוא. “תודה.” מלמלתי, הוא לא שאל שאלות. ישבתי לרגע מנסה לתפוס קצת אוויר אל תוך הריאות. התרכזתי בקור של הקרח על ידיי, זה תרגול שהמטפלת שלי לימדה אותי לעשות. רמות הסטרס של פוסט טראומתי לא יורדות חזרה אחרי מתח, זה הבעיה.
“קראתי בחדשות…” התחיל לשתף אותי יוסף, נתתי לו לחפור לי מעט. קצת הסחת דעת מהחרדה שלי. “מה אתה אומר, לשלוח לה הודעה?” החליף נושא. “תכתוב לה, מה כבר יקרה. מקסימום היא לא תגיב.” עניתי. יוסף נראה מרוצה מהתשובה, ומיהר להרים את מסך הטלפון שלו.
“היי רננה, צריכה עזרה?” שאלתי, נכנס למטבח עם ידיים רטובות אוחזות בקרחון נמס. “היי, הכל בשליטה אני מכינה כמובן אוזני המן.” היא ענתה. הכנסתי את הקרחון חזרה למקפיא וניגבתי את ידיי הקפואות. לא הצלחתי למצוא כדור הרגעה בתיק שלי, וזה מעסיק את המחשבות שלי…
“כל אופן אני רוצה לעזור לך לבשל.” דחקתי בסבתא רננה. “אני יכול אפילו לשטוף כלים, או לזרוק את הזבל.” הוספתי. היא לרגע עצרה לחשוב לפני שהתחילה לחלק לי פקודות.
צעדתי למטה לרחוב, בידיים שני שקיות זבל מסריחים במיוחד. לא רציתי שתדאג לי, אז לקחתי את ההזדמנות לצאת. זרקתי את השקיות לפח מתחת לבניין ומיהרתי לרכב שלי, לנסוע מהר להשיג כדור הרגעה.
בדלפק של בית המרקחת ביקשתי חבילה של לוריבן sos, וגיליתי שאין לי מרשם לכדור. “היי צליל.” התקשרתי אליו. “יש לך במקרה כדור לוריבן או משהו? אני בבית מרקחת ואין לי מרשם במערכת.” ציינתי. כמובן שזה לא חכם לקבל תרופות שלא מהרופא שלך, אבל פה בסיטואציה זה היה האופציה הכי מהירה.
נסעתי אל צליל, לקחתי ממנו כדור פנרגן. “יש סיכוי שתהיה מעט מנומנם, אבל זה אחלה של הרגעה. אפילו לא כדור ממכר.” צליל אמר. הודתי לו ומיהרתי חזרה אל רננה, שאולי לא תרגיש שנעלמתי לזמן מה.
בלי הרבה שאלות יוסף שמח לראות אותי כשנכנסתי לדירה. “תראה מה שלחתי לה!” הוא נתן לי לקרוא את הודעת הווטסאפ ששלח לדנה. ‘אשמח להיפגש, לעשות סגירת מעגל. דואג לך, המלחמה, ומעבר לזה פשוט מתגעגע.’ בכנות נתתי לו את דעתי.
“כן, צודק, אציע שיחת טלפון. כי להיפגש כרגע קצת לא אפשרי.” מלמל, תוך כדי מקיש בטלפון שלו ושולח הודעה…
לקראת סוף קריאת המגילה שעשו בבניין התקרב אליי יוסף. “היא ענתה.” הוא לחש. הופתעתי ושמחתי בשבילו, חשבתי שאם דנה בחרה להיפרד ממנו אז בטח לא תרצה לענות לו.
בחוסר סבלנות המשכנו לכבד את קריאת המגילה, אני ויוסף. הרעשנו ברעשנים שרננה שומרת כבר שנים אצלה בבויידם, והקשבנו לקורא המגילה בעלה של השכנה שולמית…
“בוא נקרא יחד את ההודעה!” קרא לי יוסף, מיהרנו אל המרפסת. משאירים את רננה ובני מחוץ למעגל הסודי שלנו.
“יוסף, ברצוני לא לחזור לזוגיות. עם כל הכבוד למילים היפות שלך, אני יודעת שאם אשמע את קולך ארצה לבוא אלייך. אבל זה לא נכון עבורי.” הבטתי ביוסף הקורא כל מילה בלחש, בחשד שרננה תשמע. “אני כבר לא דנה שלך, ונכון עזבתי בצורה לא טובה. ולכן יש תחושה של חוסר סגירת מעגל, ועד לקבר זה יהיה ככה.” הבטנו זה בזה לרגע. “זהו?” שאלתי. פניו של יוסף הביעו עצב. “אל תתקשר, בבקשה אני לא רוצה לחזור להתמודד מול הרגשות שלי.” המשיך להקריא.
“משהו פה לא הגיוני.” אמרתי ליוסף. הוא מהנהן בהסכמה. “אני כותב לה שאני מבולבל, לא מבין למה ומה קורה פה.” ציין.
לא חלף רגע משליחת ההודעה הזו והטלפון של יוסף צלצל, על הצד רקדו האותיות של שמה. “היי דנוש!” יוסף ענה מהסס במילותיו. קמתי וסגרתי אחרי את הדלת של המרפסת, לתת לו טיפת פרטיות. למרות שמאוד מסקרן אותי להיות חלק מהשיחה של השניים…
“היי רננה, אני נוסע לאסוף את דנה.” אמר יוסף מחייך מאוזן לאוזן. בני לא הצליח להסתיר את פניו המופתעות. “בוא איתי!” קרא יוסף אליי, אז הצטרפתי.
הפעם נכנסנו לרכבו של יוסף, הוא נהג. “מה קרה?” תהיתי. “היא לבד, ואני לא רוצה שתהיה לבד במלחמה הזו.” ציין יוסף. “כן אבל היא כבר לא בת הזוג שלך?” שאלתי מקווה לא לגעת בפצע כואב.
“אז היא הסכימה שאבוא לאסוף אותה.” הסביר יוסף על השיחה המורכבת שהייתה לשניים בטלפון. “זאת אומרת שאתם לא חוזרים לזוגיות, אבל היא תבוא ותהיה יחד עם רננה ותשקרו לה שאתם יחד?” ניסיתי להבין. “כן.” יוסף קבע.
בחוסר מילים פשוט בשוק, המשכתי לשאול שאלות. הזוגיות של השניים מעולם לא הייתה יציבה, וכנראה שזה למה הם בסדר עם להמשיך אותה ככה.
“הינא היא!” קרא יוסף, פותח את חלון הרכב. “תכיר זאת דנוש!” הוא הציג אותי, ואז היא נכנסה למושב האחורי של הרכב. איתה מזוודה אפורה. “תזכור זה רק כי אני אוהבת את רננה.” ציינה דנה בקולה הגבוה. “וגם כי חזרתי מתאילנד עם חברה, וגילינו שנגמר החוזה של הדירה. אז נתקעתי בלי בית.” הוסיפה.
המשך הנסיעה הייתה מאוד משונה, קודם כל שנה התחברה למערכת הסאונד של האוטו. השירים שהתנגנו התחילו ממוזיקה קלאסית, ואז עבר לפופ אמריקאי משנות השמונים. לקראת סוף הנסיעה לפני שהגענו לבית של רננה, הספיקה דנה לריב עם יוסף. התווכחו על איזה מאכלים יהיה לפורים, כשדנה טוענת שרננה עומדת לבשל פשטידות וממולאים…
“רננה!” דנה נכנסה לדירה בקריאות שמחות. השניים התחבקו ארוכות לפני שנה שאלה מה יש לאכול. “אם הייתי יודעת שתבואי הייתי מכינה פשטידת קישואים.” רננה הסבירה.
בינתיים יוסף העלה את המזוודה של דנה אל חדרה של רננה, כי בכל מקרה רננה ישנה בממ”ד. ואנחנו אני ויוסף, מצאנו את עצמנו עוד לילה נוסף ישנים בסלון על הספה או מזרונים…
