ידיו של צליל לא הפסיקו לרעוד, תוך כדי שהוא מנסה לחגור במושב האחורי במכונית. בני שהיה עצבני וחסר סבלנות כלפי רננה סבתו, פה בסיטואציה עם חברו צליל דווקא דאג והיה רגיש ומכיל.
“שניה אני בא.” אמר בני, ומיהר לעבור למושב האחורי על יד צליל. “הבאת איתך דברים?” שאל את חברו.
נסעתי בכבישים בחושך, השארנו את יוסף ורננה יחד בדירה. לא אחרי מריבה בין בני לרננה, שרצתה לבוא גם היא לתמוך בצליל.
“אתה רוצה שאני אבוא לחכות אתכם?” שאלתי את צליל שניה לפני שחניתי את הרכב. בשער המיון ובית החולים ניצב בעייפות שומר, המביט לעברנו מנסה לעשות את עבודתו. “כן.” צליל ענה לא מסתכל על בני, שהוא נשאר פעור פה. מופתע.
נכנסנו למיון, לא בטוח אם זה נחשב לחדר ריק או שפשוט זה המצב בכל לילה. ניגשנו למזכירה, שהעבירה אותנו לאחיות.
“אתה רוצה משהו להתעסק בו?” הצעתי לצליל. הוא הרים את מבטו לאט, ובידיו הרועדות הנחתי כדור גומי אדום בגודל של לימון.
“מה זה?” שאל בני. “זה כדור כזה, למעוך.” צליל מילמל, תוך כדי שהוא מתרכז עם שני ידיו בלמחוץ חזק את הכדור. “היה לנו כאלה הרבה באישפוז” הוסיף.
“אז אתה תמיד מסתובב עם כדור בתיק?” חקר אותי בני, כאילו הוא נעלב על כך שחברו הטוב לעולם לא סיפר לו עליי. “לקחתי את זה מהמחלקה, לא האישפוז שפגשתי את צליל. אישפוז אחר.” ציינתי.
ההתייחסות של בני אליי אחרי זה השתנתה מעט. הוא התרגז על הצוות במיון שלא קידמו את התור של צליל לפגוש רופא, ואז הסתובב והיה נחמד כלפיי. בהחלט בנאדם מורכב.
“מה הוא אמר?” שאל בני בתקיפות את צליל היוצא ממשרדו של הפסיכיאטר. “שינוי תרופתי.” ענה צליל כשמבטו נודדת לכל כיוון.
חיכינו מעט, אור השמש של הבוקר התחילה לצאת לאוויר מבעד לחלונות המיון. הגיעה אחות ונתנה לצליל כדור הרגעה וכוס מים, לאחר מכן המתנו עוד טיפה עד לשחרור.
“בואו נקפוץ רגע לקנות את התרופה החדשה.” הציע צליל, בידו מרשם וטפסי שיחרור. “נחפש מה פתוח כל כך מוקדם.” הוסיף בני, צועד לצידי.
מצאנו בית מרקחת סופר פארם באיזור. ברגע שפתחו את הדלתות יחד נכנסנו שלושתנו. צליל רכש את התרופה. “מעולה אפשר לחזור הביתה, לישון.” בני רטן.
ככה מצאנו את עצמנו עייפים, חסרי שינה. חושבים שזהו נגמר המהומה- “התראה פיקוד העורף” נשמעה בקול רועש ברחוב, הצלילים עלו מכל מכשירי הסלולר של הולכי הרגל. בעצם שלושתנו ואישה אחת נוספת ברחוב, שבידיה רצועות עם כחמישה כלבלבים.
“בואו אליי למקלט, זה קרוב.” הציעה האישה לעברנו. “אתם לא מהשכונה נכון?” שאלה. בהיסוס צעדנו אחריה לבניין, ויחד לתוך המקלט הציבורי.
“אני טליה, ואלו חמשת הכלבלבים מסוג רועה כנעני.” סיפרה האישה, והצביעה על הכלבלבים, בינתיים התמלא המקלט בעוד משפחות וילדים. “זה בעלי, דרור.” טליה הציגה איש גבוה שמיהר ללחוץ לי את היד.
“הצלחתי להוריד את כולם.” פנה דרור אל אישתו והצביע על עוד כשישה כלבים. “כל אלו שלכם?” תהה צליל בחוסר בושה. ברקע התחילה האזעקות בקול רועש.
דרור וטליה הציגו את כל הכלבים, אחד אחד שם וגיל. מסתבר שהכלביה הקרובה שם הבעל עובד נמצא בלי מקום מוגן, ולא מזמן חמשת הגורים מסוג רועה כנעני נולדו. ככה דרור וטליה לקחו על עצמם את האחריות לדאוג לחמישה יחד עם עוד כמה כלבים גדולים יותר…
“זה תעסוקה טובה לילדים של הבניין.” אמרה אחת השכנות שהאזינה לסיפור. בהחלט הכלבים הביאו רוגע ואפילו צחוק לתוך המקלט. “אנחנו מנסים למצוא להם בית חם, לאימוץ.” ציין דרור.
“לא ייקח הרבה לשכנע אותי לאמץ אחד.” צחק צליל, כשהוא והכלבה טניה יחד מצטופפים. “יופי, טניה שלך.” טליה מיהרה לומר, דוחפת לידיו של צליל רצועה של הכלבה. בפנים מופתעות אני ובני החלפנו מבטים. “אין סיכוי.” מילמל בני אל פניהם התוהות של טליה ודרור.
“אני יכול לכתוב פוסט בבלוג שלי על הכלבים.” הצעתי, מנסה לצאת מהמקלט בלי עוד אחראיות. איך מסרבים לכלבלבים הכי מתוקים האלה? אבל ככה פשוט לאמץ כלב בקלות- לא נראה לי.
לתדהמתי כשהעלתי פוסט על הכלבים, עם תמונה ופוסטר יפה. גיליתי שאתמול בטעות העלתי את מה שכתבתי, כנראה כשהייתי בממד עם רננה ובני לחצתי על ‘פרסם’. הפוסט שחשבתי שהוא קיצ’י מדי לסיטואציה, דווקא הוא הצליח די טוב.
“תראה לי?” בני הציץ מעבר לכתפי. “לא רע, שש מאות עוקבים.” ציין את מה שכתוב על המסך. חייכתי נבוך.
“אולי זה מה שיציל אותנו.” זרקה לעבר בעלה טליה עקיצה. “אתה תגעגעי למתוקים האלה.” ציין דרור, ומבטים בין השניים הראו שעברה עליהם יממה לא קלה.
בלי הרבה דיבורים שלושתנו וטניה הכלבה ניצבנו אצל בני בדירה שלו. “צליל, אתה יכול לתפוס שנ”צ בממ”ד.” בני דרש, ועזרתי לו להוביל את האיש והכלבה לחדר. צליל התחיל להרדם בעמידה, כנראה הכדור הרגעה התחיל להשפיע לטובה.
