חגיגות פורים מסביב, אזעקות ואין פינה שקטה. מרבע לשש בבוקר רננה בסלון מסדרת משלוחי מנות באריזות מפוארות. מצאתי את עצמי חסר אנרגיה מסתתר מכולם במכונית שלי במורד הרחוב, בחניה.
קצת אנשים ברחוב מחופשים, ילדים מלווים במבוגר אחראי אחד או שניים. ואני איזה קריפ בוהה מתוך חלון הרכב השחור.
“היי תוכל לתאר לי מה אתה מרגיש?” שיחת הטלפון עם המטפלת עוד מהדהדת לי במוח. “זה טבעי שיהיה ירידה אחרי התקף חרדה, הגוף מחפש רגע לנוח.” היא אמרה.
זה לא משנה לי שזה טבעי, אני סובל. כולם בפרצוף פורים שלהם, למרות המצב. ואני האיש הזה בתוך הרכב שההורים המודאגים מזרזים את הילדים שלהם להמשיך לצעוד בגללי.
גורר את עצמי מחוץ למכונית. קיבלתי התראה מקדימה לאזעקה. אם לא זה אולי הייתי מבלה ככה עוד זמן רב.
“יופי, אתה פה.” רננה בדאגה אמרה, באה לחבק אותי. “אני צריכה עוד עזרה, עוד שני ידיים יועילו המון.” היא חילקה לי פקודות. ולמרות הגוף הכבד, היא מארחת אותי בביתה והנימוס שלי לא מאפשר לי שלא לגשת. “מהר לפני שיהיה עוד אזעקה.” רננה קראה ניגשת לכיריים כדי שהתבשיל שלה לא יישרף.
בני ויוסף הנכדים המסכנים של רננה, בסיטואציה זו הם מסכנים. מעל שלושים משלוחי מנות, ותכנון מי מסיע את רננה לאן. “צריכה להספיק את כל הרשימה.” רננה בשמחה ובתמימות פקדה. ואנחנו עושים את רצון המארחת.
רק דנה ישנה לה שינת יופי בחדר של רננה. בין אזעקה לאזעקה לפעמים פוגשים אותה בממד, לפעמים גם לזה לא מגיעה. “אני מתחרפן ממנה.” יוסף לחש לי מעבר לשולחן עמוס חבילות ארוזות. “איך היא לא מכבדת ונכנסת למקלט, היא רוצה להדאיג את סבתא?” הוא הוסיף לומר, אך רננה שמעה. “דנוש, קשה לה. היא צריכה רגע לישון, נחתה ישר אל תוך מלחמה.” רננה התחילה לתת תירוצים להתנהגות של דנה שאותה היא אוהבת כל כך.
“יוסיל’ה, טוב שהיא חזרה. אני שמחה שבאה אליי, ככה זכיתי לבלות פורים עם כל מי שאני אוהבת.” רננה סיכמה את הנושא שנפתח כבר לשיחה אישית בינה לבין יוסף. “אל תדאג, אני אלך לדבר איתה לראות שהיא בסדר. לך בינתיים, לכו תמסרו את המשלוחי מנות שלי.” היא לא נתנה ליוסי לומר עוד משפט בנושא דנה. בכובד ראש יוסי יצא מהדלת בידיו רק מפתח לאוטו. “אולי כדאי שארוץ אחריו לתת לו את המשלוחים.” הציע בני, ממהר מנסה להחזיק כמה שיותר אריזות בזרועותיו.
מצאתי את עצמי עומד מול השולחן, לידי רננה קוראת בשמי ומנופפת בידיה. “כל בסדר? חלמת קצת?” היא אמרה. “כן, כן, הכל בסדר. סתם קצת עייף.” מיהרתי להגיב, תוך כדי מתנער טיפה מהתחושה שעברה עליי. “אתה עומד פה כמו פסל כבר כמה דקות.” קולה של דנה נשמע מאחורי בסלון. הסתובבתי כדי לפגוש את דמותה יושבת הפוך על הספה, הגב שלה על המושב וראשה תלוי כסנטימטר מלהיפגש בריצפה.
אל תגיד להם שזה ניתוק, אל תראה להם חולשה… עייף וחסר סבלנות, המחשבות שבראש מדרדרות. אין סיבה לשתף על הפוסט טראומה, כדאי להראות נורמלי…
“אז מה יוסי סיפר עליי?” אמרה בסקרנות דנה. ישבנו יחד במרפסת, מתרחקים רגע מהסיטואציה המשפחתית שנקלענו אליה. בני וחלק ממשפחתו הגיעו עם משלוחי מנות בריאים, לעשות לרננה קצת נחת ושמחה. כמובן גם לעודד את יוסי ובני שימשיכו בעבודתם המוערכת להיות עם סבתם במלחמה. “אל תגיד לי שהוא לא סיפר לך שאנחנו לא יחד.” דנה המשיכה לשאול.
חלק ממני רצה לשקר לה, אבל בסיטואציה כזו וכשאני עייף כל כך לא מצאתי במוחי מילים. “כן אני יודע.” אמרתי. “ידעתי!” דנה קראה בהתלהבות. “יוסי לא יכל שלא לשתף אותך, אני מכירה אותו היטב כבר שנים.” היא אמרה תוך כדי מחליפה תנוחת ישיבה.
“לא באמת הייתי בתאילנד.” שיתפה אותי דנה. הבטתי לרגע מופתע בפניה הרציניות. “אה אז אתה אומר שיוסי מאמין לשקר, יופי.” היא אמרה ומשביעה אותי שלא אגלה לאף אחד, ככה מצאתי את עצמי שותף סוד עם דנה. לאורך היום של פורים והחגיגות בממד ומחוץ לו היא דאגה להזכיר לי לא לספר לאף אחד.
שושן פורים, כותב במחשב שלי מהמרפסת של צליל. הלכתי לבקר אותו, קצת לברוח ממבטיה של דנה. “כן מעולם לא אהבתי את דנה, אבל זה לא שאני ויוסי קרובים מספיק כדי שאגיד לו שיש לה איזושהי בעיה.” צליל יושב לידי ומרכל. מתוך הדירה עולות נביחות של טניה הכלבה, וילדיה של אחותו של צליל גם כן משתוללים בקול.
“מה אתה כותב שם?” תהה צליל. “זה הבלוג שלך?” הוסיף בשאלה. הנהנתי, מסובב את המחשב להראות פוסט ותמונה מצורפת שצילמתי. “אתה צלם?” שאל. “התנסיתי מעט בצילום בילדות. לפעמים אני יוצא להליכה מרגיעה ומצלם מעט, זה עוזר להתקרקע.” סיפרתי. “מוזר לי שאנחנו לא באמת מכירים מספיק לעומק, אחי.” צליל שיתף, הסטתי את מבטי מהכתבה בבלוג שפתוחה על המסך מחשב שלי. “מוזר לי שאני מרגיש כל כך כנה איתך, אתה יודע כמה זמן עד ששיתפתי את בני במצב הנפשי שלי? שנים.” הוא סיפר.
“אני לא משתף הרבה, זה לא דבר שכולם מסביבי רגילים אליו. אבל באישפוז זה נחמד לא מסתירים כלום.” אמרתי. “כן היו רגעים אבל לא קלים, שכולם יכולים לראות אותך ברגעי שפל רועד בוכה או מתמוטט.” צליל הדליק סיגריה נוספת.
“אתה זוכר את היום הזה שישבנו יחד לשיחה?” צליל ציין, מסיט את פרצופו הצידה כדי להוציא נשיפה מלאת עשן סיגריה. הנהנתי תוך כדי מחזיר את המחשב נייד שלי לתוך התיק. “זה היה יום השיחרור שלי מהאישפוז יום. בדיוק עמדתי לקבל טפסי שיחרור, וחיכיתי הרבה זמן עד שקראו לי.” צליל הוסיף.
“כן, זה היה באישפוז הראשון שלי, עוד לא ידעתי אז מה האבחנה שלי. אתה עודדת אותי הרבה באותו היום.” שיתפתי אותו בכנות, הוא ישב איתי אז כמו היום בפתיחות וקלילות. קל לדבר איתו. “אני זוכר שאתה ישבת איתי מעל שעה, זה היה רגע נעים בשבילי. אח שלי, היית גמור באותו יום ורציתי שתקבל עזרה.” צליל אמר. “מה זאת אומרת עזרה?” תהיתי.
“הדמות שפגשתי שם, זה אתה אבל אתה בנקודת זמן מסוימת שאתה מחפש עזרה. נואש לפיתרון ולעזרה.” הוא התחיל לומר מהסס בדבריו. “אתה שיתפת כל כך הרבה על המחלקה שהיית בו, והסיפורים לא טובים רציתי שיהיה לך מטפלת יותר מתאימה… בסוף הלכת לבקש שיחליפו לך?” צליל הזכיר לי את האירוע, לא ימים טובים. קיבלתי מטפלת באישפוז שלא הצליחה להבין את הסלנג שלי, פשוט לא היה חיבור טוב.
“מה זאת אומרת לא היה חיבור טוב? היא צעקה עלייך. זה לא רגיל.” צליל קרא בנימת כעס. “כן אבל זה היה בגללי.” עניתי מהסס. “אין כזה דבר, זה לא מקצועי. אז החלפת אותה?” הוא עמד על דעתו. “לא. לצערי לא היה בי את הכוחות להתמודד מול זה.” בכנות זאת הסיבה, וגם זה היה אישפוז ראשון עוד לפני שמצאתי מטפלת פרטית. זה היה כשהייתי חסר ניסיון בתחום הטיפולי, ופשוט האמנתי שאני טועה והמטפלת תוכל לעזור לי איכשהו.
“באישפוז השני שלי, אחי, הלכתי למחלקה אחרת. שם המטפל שצירפו לי הוא אחלה גבר, באמת אין דברים כאלה.” שיתפתי. “אף פעם לא היה לי מטפל, תמיד זה מטפלות.” צליל הגיב. “באמת אם יכולתי להמשיך ללכת אליו לטיפול הייתי, הוא לימד אותי כל כך הרבה.” הרמתי בידי את הכדור גומי האדום שמלווה אותי לכל מקום. “זה תמיד בכיס שלי, המטפל הזה הציע לי.” הראיתי לצליל את הכדור. “היי זה הכדור שנתת לי במיון.” אמר בהתלהבות ולקח מידיי את הכדור כדי למעוך אותו.
“אני צריך לקנות לעצמי אחד כזה.” ציין צליל. “אני כבר שנים מתמודד עם פוסט טראומה ובעבר הייתי מסתובב עם אביזרי חישה, צעצועי ויסות. כל מיני פיג’טים קטנים למעיכה ביד. יש לזה שמות משונים.” הוא הוסיף והחזיר לי את הכדור האדום.
“מה דעתך על לנסות טיפות ריח, כזה לבנדר או משהו כשמרגישים הצפה?” חקר אותי צליל. “זה לא עובד לי כל כך. קרח זה טוב.” אמרתי. “אבל יש כל כך הרבה שמנים אתריים טובים, וזה עוזר לי מאוד. לפחות עזר בעבר.” צליל אמר קצת נבוך. “זה מזכיר לי כמה הפסקתי לנסות לעזור לעצמי להתקרקע, התקופה האחרונה הייתה בסדר ושחכתי איך להתמודד עם המון חרדה חיצונית כמו מלחמה.” הוא הוסיף בכנות.
“אנחנו נלך יחד לקנות דברים, מה אתה אומר אלי?” הציע צליל. הסכמתי, שיחה כזו כנה וחסרת שיפוטיות עודדה את רוחי. “ניסע מחר יחד?” הצעתי, נפרד מצליל כדי לחזור לבלות אצל רננה ובני. הם תכננו לשחק משחקי קופסא יחד, אז מיהרתי לקבוע עם צליל שנלך מחר לקניות יחד.
