כותב טיוטה לבלוג, ולא מעלה. כל מה שאכתוב יהיה קיצ’י מדי לסיטואציה של מלחמה. בעצם אחד הדברים זה להיות פגיע, להודות בחווית הטראומה שעברתי. אבל לא מעלה כלום בבלוג, כרגע. הפוסט האופטימי של אתמול עומד יפה על המסך, כשהתמימות שהייתה לפני המלחמה מרגישה מביכה נורא.
“שלושים ושבע דקות בממ”ד.” בני הביט בטלפון שלו. “פאקינג שלושים ושבע דקות מחיי” הוא יצא בעצבים עם התראה של פיקוד העורף המאשרת לצאת.
רננה נצמדה אליי מנסה להביט אל מסך המחשב. “אולי אתה יכול לעזור לי, בני לא מסכים להסתכל בבעיה שיש לי במחשב.” היא אמרה וניסתה לאט להתכופף אליי, אז מיהרתי לעמוד שלא תצטרך.
“אני לא עומד להיות איתך עוד פאקינג אזעקה אחת!” בני קרא מהסלון, כשראה אותי ואת רננה צועדים לקראתו.
“איזה בושות.” רננה לחשה דרך שפתיה הנוקשות, כשהיא מחייכת בנימוס. “אני לא כזו זקנה.” היא אמרה כשהיא מובילה אותי אל המחשב. חייכתי בחזרה.
אני לא מבין הרבה במחשבים, אבל היא מארחת אותי כל כך יפה שאולי אוכל לעזור.
במהרה גיליתי שלא. מהרגע שנדלק מסך המחשב, ריצדו דמויות של פרסומות רנדומליות והתראות של פיקוד העורף ניגנו ברקע.
“זה לא אזעקה זה המחשב.” רננה קראה לעבר בני שקפץ לעבר הממ”ד מקלל. והוא כל כך עצבני, נראה שעבר יום ארוך מאז האזעקה הראשונה שבו מיהר להיות יחד עם רננה סבתו.
“רננה, אני מצטער זה נראה כמו באג רציני במערכת. אין לי שום ידע בתחום.” התנצלתי. והיא חייכה מאושרת. “ידעתי שאני לא הוזה, אני לא איזו קשישה שצריכה עזרה להבין איפה פותחים את הטלפון!” קראה לעבר בני.
להיות תקוע בין שניהם זה מעמד לא פשוט. מכיר את השניים בקושי שעה, והיינו תקועים חצי ממנה במקלט.
“שלום סבתא!” נכנס יוסף והציג את עצמו. לחצתי לו את היד והצגתי את עצמי חזרה.
“מתוק בוא תשב, תשתה!” רננה פתחה את ידיה לחבק את נכדה ואז הובילה אותו למטבח. בזווית העין ראיתי איך בני מתחמק מהדירה אל עברו השני של הכביש, שם הוא שוכר דירה.
“השארת את דנה לבדה?” חקרה את יוסף רננה בשאלות, וההוא לא הספיק לתת מענה. להצדיק את זה שהבת זוג שלו איננה כי נפרדו ולא רוצה לגרום צער לסבתו. “היא נמצאת בחו”ל כרגע” שיקר, והציע לרננה להיכנס לחדר לישון מוקדם.
ורק אז יוסף שיתף אותי איך קם יום אחד למיטה ריקה, ומצא מכתב פרידה קצר על המקרר. איך הוא ודנה היו רבים, בדיוק כמו שבני ורננה בקשר לא יציב. אך הוא תמיד חשב שאהבה תחזיק אותם יחד.
“אני מדבר מדי, ולא מכיר אותך בכלל.” ציין יוסף כשהוא מוזג לי עוד כוס מים. מאחורינו חלון עם נוף לילי, שכונה חשוכה ושקטה. “השכונה כל כך שקטה עכשיו שכולם סגורים בבתים שלהם, מעניין איפה דנה נמצאת.” הוסיף לומר.
“יש לך חברה?” שאל יוסף. עניתי בשלילה. “אז מה אתה עושה? גר לבד?” חקר אותי.
“אם לומר את האמת, אני מחפש את עצמי כרגע.” אמרתי מנסה לא להציג את עצמי בצורה רעה, בסוף אני נמצא בבית סבתו כאורח למרות שאני אדם זר לחלוטין. “אני כותב בלוג באינטרנט, די מתחיל בזה.” ציינתי.
“אתה מצליח להרוויח מזה?” חקר אותי יוסף. “מה עשית לפני? עבדת?” שאל.
בטח שאגיד ‘היי הייתי בדיכאון ולא הצלחתי להחזיק עבודה’. אשתף איך בקושי לרדת לרחוב לזרוק את הפח הייתה הצלחה גדולה, ורק לטיפולים באמת יצאתי מהבית. שלא נדבר על אישפוזים, זה בהחלט לא משהו להגיד ליוסף או רננה. ‘הכנסתם הביתה אדם זר “חולה נפש”‘…
לילה ראשון של שאגת הארי, לילה אצל רננה. ישן בסלון יחד עם יוסף ובני, כי סבתו דואגת שלא ישאר לבד בלילה. היה ויכוח סוער שבסוף יוסף שכנע את בן דודו שיסכים, ויכבד את בקשת סבתו.
“בואו.” אזעקות נשמעו, ונכנסנו יחד בצפיפות לממ”ד. קור הלילה שרר, ושקט בין מבטים מותשים. רננה נראתה רעננה כאילו התעוררה משינה טובה, לעומת שלושתנו הגברים. השינה בסלון על מזרונים וספות לא זהה כמו שינה טובה במיטה.
הטלפון שלי רוטט, כמה הודעות של משפחה וחברים מודאגים כולם במקלטים. מתוכם הודעה מצליל, ‘אח שלי, תוכל לעזור לי?’ הוא כתב.
מיהרתי ליסוע אל ביתו, לא רחוק מביתה של רננה. יחד עם בני שהוא חבר קרוב של צליל. שם אספנו אותו והלכנו למיון הקרוב.
