יממה אל תוך מלחמת שאגת הארי, מתעורר משנ”צ כי את הלילה ביליתי בין אזעקות למיון. לפחות צליל במצב נפשי טוב יותר.
“באתי לראות מה שלומכם!” קראה בקול רננה, תוך כדי שהיא נכנסת לדירה עם מפתח שבני נתן לה. מאחוריה צעד יוסף בידיו מטעמים שאפתה הסבתא. “איפה צליל?” רננה ברעש רב פתחה את דלת הממ”ד.
פניה של רננה פגשו את טניה הכלבה. “מי זו המתוקה?” ליטפה אותה תוך כדי ממשיכה לשאול שאלות. כשהתברר לה שהכלבה לא של בני המשיכה הלאה אל עברו של צליל הישנוני.
“בואו תאכלו צהריים!” קרא יוסף, מציל את צליל מחיבוקיה האינסופיים של הסבתא. “רננה בישלה ואפתה והכל טרי וחם ישר מהתנור!” הוסיף מחלק צלחות.
למרות ששקט מבחינת אזעקות ישבנו יחד בממ”ד לאכול, אף אחד לא עשה את זה מחשש ביטחוני. רק התעוררנו, גמורים ומותשים. אין סיבה להתאמץ לסדר שולחן כדי לאכול.
“אז יש לטניה אוכל?” חקר יוסף. הוא צודק, צליל הרגע אימץ את הכלבה בלי כלום מעבר לרצועה המחוברת עליה. “כדאי לחפש חנות פתוחה, להשיג לה את מה שהיא צריכה.” רננה ציינה, מלטפת ומאכילה את הכלבלבה בטעמים שבישלה. אוכל של בני אדם, פחות מתאים בשביל טניה. “אני באה אתכם!” רננה הוסיפה לומר.
לא הצלחתי לשכנע את רננה להישאר בממ”ד בביתה או בבית של בני. היא יחד עם צליל והכלבה במושב האחורי של הרכב. “יש התראה על אזעקות בקרוב.” צליל אמר, מביט בטלפון שלו. חניתי לצד הכביש. “החנות כלבים פה קרוב.” אמרתי, מוריד את החגורה של הרכב.
טניה קפצה סביב צליל, מריחה ומושכת את הרצועה כמו גורה שובבה. “בואי לפה טניה!” רטן צליל, לחוץ טיפה למצוא מחסה לפני האזעקה.
במקלט ציבורי יחד, שוב עוד אזעקות ברקע. הפעם אני נמצא עם צליל רננה וטניה הכלבה. אין שכנים חייכנים, אין את דרור טליה והכלבלבים. מקלט ציבורי שומם, רק משפחה בודדה בפינת החדר. הם מביטים בנו בחרדה ומתח באוויר.
“עשרים דקות של סיוט.” אמר צליל, כשצעדנו אל האוויר הפתוח. “הם נראו כל כך מפוחדים.” ציינה רננה.
נסענו בין כמה חנויות של חיות, אחר חיפוש אוכל מתאים לטניה. רוב בעלי החנויות סגרו את העסק בגלל המלחמה, אבל זה מצב של חיים ומוות חייב להשיג אוכל לכלבה…
“בבקשה רגע, אני צריכה לקפוץ לסופר.” רננה אמרה, צועדת לכיוון השני. הסתובבתי וצעדתי אחריה. אין סיבה להתווכח איתה, אחרי הכל היא מארחת אותי אצלה בבית. צליל וטניה חיכו בחוץ ברחוב, כשאני ורננה מעמיסים עגלת סופר במטעמים מכל טוב.
“כל הכבוד לך שאתה ככה דואג לכולם.” רננה אמרה, נעמדת מול אופציות של קופסאות שימורים. “סבתא שלי, זיכרונה לברכה חיה אז בעיירה בבולגריה. היא היתה זו שדואגת לכולם.” הוסיפה לספר.
החוויה של הסופר לא נגמרה מהר. העמסתי שקיות מלאות בכל טוב אל בגאז’ הרכב. “קניתי בשר טוב, שיהיה לשולמית השכנה מה להכין מחר לפורים לילדים.” רננה שיתפה את צליל. “היא הגברת עם הגבות הדקיקות, זו שאכלה איתנו בפעם הזו. אתה זוכר?” שאלה רננה את צליל. הוא הנהן בראשו.
“תמסור דש לאחותך וילדיה!” קראה רננה אחר גבו המתרחק של צליל וטניה. הם צעדו אל דירתו של צליל, כשבידיו כל מה שקנה לכלבתו החדשה. “אני דואגת לבחור.” ציינה רננה, ולא עניתי חזרה. כל הנסיעה היא משתפת סיפורים וחוויות אישיות, הקשבתי אבל לא הגבתי. עייף מדי בשביל לענות.
“בבקשה תעזור לי שניה.” רננה אחזה בכמה שקיות סופר. את השאר החזקתי חזק בעצמי, כל כך הרבה קניות עשתה. “אני רגע עוצרת אצל השכנה.” היא רמזה, מניחה שקיות כדי לדפוק בדלת. השארתי אותה אצל השכנה עולה ויורד עם הקניות.
הרחוב נהיה חשוך, הוצאתי את המחשב נייד שלי לכתוב פוסט. הרי הכוונה שלי היא להיות בלוגר בסוף. בלי הרבה מה לומר, ציינתי קצת על החוויה שלי במצב הנוכחי. שיתפתי על המסע קניות, על האזעקות השונות שתפסו אותי במצבים שונים. בעיקר כתבתי באנונימיות על המשפחה בחרדה שפגשנו במקלט הציבורי…
‘המצב הזה, ככל שהתרגלנו למלחמות לאחרונה עדיין מפחיד.’ הוספתי צילום קטן לפוסט ופרסמתי, מקווה שהקוראים יזדהו עם מה שכתבתי. החלום שלי להיות בלוגר הגיע בסוף האישפוז האחרון. ישבתי בחדר עם עוד שני מטופלים, כל אחד משתף את דעתו ועל הסבל שלו מול ההתמודדות הנפשית בחייהם. כשאחד שיתף על חלום שמלווה אותו, משהו שעוזר לו לקום כל בוקר להמשיך להתמודד. ככה בחרתי למצוא משהו לשאוף אליו, לנסות לתת מקום משמעותי למילים שלי…
“אזעקה!” קרא יוסף, מחפש אחר סבתו רננה. “היא אצל השכנה עדיין?” תהה. סגרתי את המחשב ומיהרתי אליו, ישבנו שנינו לבד בממ”ד. מביטים זה בזה.
“זוכר ששיתפתי אותך אתמול על דנה?” אמר יוסף שולח לעברי את ידו, התקרבתי אליו. “הינא.” נראה לי את מסך הטלפון שלו. “היא שלחה הודעה אליי, אני חושב שזה בטעות.” אמר, בעיניו ראיתי קצת התרגשות. הרי דנה בוקר אחד עזבה אותו אחרי זוגיות של כמעט שנתיים.
“אתה חושב שהיא תיצור קשר?” שאלתי. “אני מקווה, היא טסה לתאילנד אחרי שעזבה אותי. ראיתי באינסטגרם שלה.” שיתף.
“ואם היא תיצור קשר, תתן לה הזדמנות נוספת?” שאלתי. “אני כל כך מתגעגע.” מילמל יוסף. “אבל אולי לא נוכל לחזור כמו פעם, כי תמיד ארגיש שהיא מסוגלת לעזוב שוב ככה בלי התראה.” הוסיף מבטו בריצפה.
יצאנו מהממ”ד, יוסף מיהר לחפש את רננה אצל השכנה. היא לא דאגה בכלל לעומת יוסף.
ניסיתי לישון בספה של רננה בסלון. אבל בגלל שישנתי צהריים לא מצליח להרדם. ושוב התראה של פיקוד העורף, הדי פיצוצים רחוקים נשמעו אבל אזעקות לא. “אתם העיר אותי ההתראה מוקדמת.” רטן יוסף.
עדיף שלא יהיו אזעקות, כמובן. אבל אם כבר נמצאים במתח שעומד להיות אז קשה לחכות בגלל הלא נודע… רמת הסטרס בגוף עולה גבוה, ומתקשה להרגע.
“אח שלי אתה בסדר?” שאל צליל שקפץ לביקור אצל רננה, סתם כדי לצאת קצת עם טניה הכלבה. “אני קצת דרוך, בגלל המלחמה.” ציינתי לוגם מעט מים.
שנינו אני וצליל, במרפסת משוחחים. הוא מעשן סיגריה, כשטניה מעסיקה את רננה בסלון. “הצלחת לישון?” חקר אותי צליל. “כן.” “מה אם כדור הרגעה?” שאל. “אולי אקח הלילה, אם ארגיש עדיין במתח.” אמרתי.
