“ניצחתי!” דנה קראה, סבב שלישי שהיא מביסה את כולנו. המלחמה הותירה אותנו לשחק משחקי קופסא ולחפש דרכים להעסיק את עצמנו בבית. “מי ידע שאת כל כך טוב ברמיקוב.” יוסף אמר. “אנחנו צריכים להחליף משחק, אי אפשר לתת לך לנצח שוב.” בני רטן. דנה יושבת מולי מחייכת מאוזן לאוזן, נראית מרוצה.
“איזה מזל שלא היו אזעקות כל הערב.” יוסף הוסיף, מחלק קלפים למשחק טאקי. “מרגיש שהמלחמה מתחילה להאט קצב, בהחלט פחות שיגורים או משהו מאיראן.” אמרתי נזהר בדבריי.
“זוכר שאמרת שיש פחות שיגורים?” ציין בני כשאנו יושבים בממד בפעם הרביעית באותו הלילה. “זה ארבע בבוקר.” אמרה בעצבים דנה. “את סוף סוף נכנסת לממד.” יוסף זרק לעברה. “אפשר אולי שקט?” דנה אמרה כעוסה, היא מיהרה להניח את ראשה על כרית ולשכב על הריצפה מכוסה בשמיכה. רק רננה על מיטה נוחה בממד, כולנו מצטופפים באי נוחות מסביבה על הריצפה הקרה.
“זה היה לילה קשה.” צליל אמר, כשהוא נכנס לרכב שלי חצי עייף. “אם היה לילה כזה עמוס, אולי יהיה היום קצת שקט.” אמרתי באופטימיות זהירה.
נסענו עם מוזיקת רקע רגועה אל מקס סטוק, שם לא הרבה אופציות אבל כמה אביזרי חישה כאלה למעיכה. “הכדור הזה מרגיש דוחה.” צליל אמר מניח בכף ידי משהו כתום גומי דביק וגם קצת קשיח. “זה עושה צמרמורת כשהאבנים הקטנים מתנגשים אחד בשני כשמועכים את זה.” אמרתי ממהר לעזוב את המגע המגעיל.
“אנחנו נמצא משהו שיחזיק מעמד לאורך כל המלחמה? אני לא אוהב את הכדור למעיכה שמתפוצץ ואז כל העיגולים הקטנים עפים על הריצפה.” צליל ציין. מצאתי בשבילו כדור בצורת קיפוד כשהקוצים על גבו עשויים מגומי צבעוני, וגודל הכדור טיפה גדול בשביל לשים בכיס. “זה מצויין.” הוא אמר, ממשיך לאחוז הקיפוד הצבעוני. “יש פה גם קוביה גמישה כזו למעיכה, בפנים סוג של ג’לי קשיח מעט. אולי יש בזה סליים בפנים?” הציע אדם רנדומלי שלא נראה כמו העובד בסופר. “אה תודה.” אמרתי לוקח את הצעצוע המרובע שהוא מציע לי. “אם אתם צריכים עזרה אני אהיה בדלפק.” אמר האיש, והסתובב לדרכו בנימוס.
“לא חשבתי שהוא עובד פה.” ציין צליל. הסכמתי איתו ומיהרתי לנסות לחפש עוד שטויות צעצועים קטנטנים הזויים. “מה אם שמיכה כבדה?” הציע צליל. “מה לגביה? כאילו לקנות?” שאלתי חזרה. “כן זה גם משהו שאני מכיר שעוזר. אבל אף פעם לא קניתי אחד.” הוא הסביר את עצמו. “זה כבד, לא משהו להסתובב איתו בכיס. אבל אולי לשים בממד למקרה של חרדה?” ציינתי את דעתי.
“אני רוצה לקנות גם קצת פעילויות נחמדות לאחיינים שלי, הם באו עם אחותי אליי והביאו מעט צעצועים. חוץ מלשחק עם טניה, אצלי בבית אין כלום.” צליל ציין, הוא הכניס לסלסלת סופר הקטנה את כל הצעצועי ויסות שבחרנו. “אתה רוצה עזרה עם לבחור חומרי יצירה לילדים?” הצעתי, צליל הנהן. צעדנו לחלק שבו מונחים טושים מודבקות צבעוניות, ובאמת שהעמסנו חומרים.
“רק חסר דפים שיוכלו לצייר עליהם, ואולי כדאי גם איזה חוברת צביעה. למרות שיש לי מדפסת אפשר להדפיס דפי צביעה…” תהה צליל בקול. “אני בטוח שזה מעולה, אפשר לקנות גם כדור ספוג ראיתי שיש במדף בצד השני…” הצעתי, והוא רק היה צריך לשמוע איזה דעה חיצונית ולפעול לפיה.
“זה מסע קניות מצויין.” אמר צליל כשאנחנו צועדים לכיוון הרכב. “יש שם משהו.” קראתי מצביע לכיוון המשך הרחוב למעלה. מרחוק ראיתי אורות משטרה וכמה אנשים. “בוא נשים רגע את השקיות ברכב.” צליל אמר ניגש לבגאז’ האוטו.
“נראה שיש פה שברי יירוט.” אמרתי, תוך כדי מתקרב שוטר אחד. “בבקשה אל תתקרבו יותר, אם כבר תצעדו קצת אחורה.” הוא אמר בטון לא פקודתי, קצת לא מאפיין שוטר בתפקיד.
הוצאתי מהכיס שלי מצלמת טלפון, נכנסתי להגדרות וסידרתי מצלמה מקצועית. “מה אתה עושה?” הביט בי צליל. אני מתכופף וזז מעט תופס תמונות כמו איזה פפראצי. “זה נראה שאתה מקצועי רק חסר מצלמה במקום הטלפון.” הוא ציין קצת נבוך מהסיטואציה, אנשים ברחוב מביטים.
“אני יעשה כמעט הכל כדי להשיג תמונה שווה.” אמרתי צועד עם צליל חזרה לרכב. “תראה.” הזזתי את המסך טלפון שלי לפנים שלו. בתמונה רואים שבר קטן קצת שרוף כמו צינור ברזל, באורך של כרית. מסביב לשבר שוטרים או אנשי מקצוע כלשהו, כשעל פניהם רואים קצת השתקפות של אורות כחול אדום מהניידות החונות ליד.
“זה ממש אומנותי. קצת דרמטי אבל השבר כל כך קטן.” ציין צליל. “יש בזה משהו קומי, כל כך הרבה דרמה סביב השברון.” אמרתי עדיין עובר בגלריה על כל הצילומים אחד אחד. “זה מעולה, ממש מרגישים את זה שהשבר קטן ביחס להמולה של שוטרים.” צליל אמר מצביע על המסך טלפון שלי. “תודה, אני יעלה את זה לפוסט בבלוג שלי.” ציינתי, תוך כדי נכנס לתא הנהג ברכב.
“איך הולך לך הבלוג?” שאל בהתעניינות צליל, תוך כדי שהוא סוגר את הדלת וחוגר חגורת בטיחות במושב לידי.
“זה לא רע, אני מתקרב לאלף עוקבים. לאט לאט בונה את הקהל שלי, אין לי מספר כלשהו שמנסה להגיע אליו.” ציינתי מתחיל לנהוג. “מה גרם לך לבחור לכתוב בלוג?” שאל צליל. “זה היה באישפוז האחרון, חיפשתי חלום כלשהו איזה רצון אישי פרוייקט לצאת מהמיטה. לבטא את עצמי.” שיתפתי, מספר על הימים הקשים שליוו אותי עד שבחרתי לחפש חלום. “סוף סוף קיבלתי עזרה נפשית, אז חיפשתי את הצעד הבא. לייצר חיים ששווה לחיות אותם.” הוספתי לספר.
“אתה מרגיש שזה משמח אותך? נותן לך סיבה לקום בבוקר?” המשיך לחקור אותי. “כן, אני כל כך אוהב לגלות שמישהו מתעניין במילים שלי. ידעתי שלצלם עושה לי טוב, אבל לכתוב בלוג ועוד על היומיום שלי. זה נותן לי תירוץ לנסות לחיות חיים מעניינים, לצאת לגלות ולחפש סיפורים וחוויות משמעותיות מספיק כדי לשתף עליהם לאחרים.” ציינתי בהרחבה. צליל ישב מחייך לידי.
“על מה אתה מחייך?” תהיתי, מסיט חזרה את המבט לכביש. “אתה מספר בתשוקה על משהו שעושה לך טוב, זה מחמם את הלב לראות אותך שמח.” מילמל צליל. “לי יש את העבודה שלי שנותנת סיבה לקום בבוקר ולהתמיד.” הוא הוסיף לומר. בעצם אין לי מושג מה צליל עושה כיום, עכשיו במלחמה ובמקלט כשנפגשנו שוחחנו על החיים הטראומה והישרדות איך לנסוע בין אזעקות לממד בבית שלו.
“במה אתה עובד?” שאלתי, מרגיש רע שלקח ימים עד שהתעניינתי בו. “אני מלמד תלמידים בחטיבה, כזה אחר צהריים שיעורי פרטני.” סיפר צליל על פניו חיוך רחב. “אני מוצא אהבה הילדים האלה, הם מתקשים כל אחד מסיבה אחרת. עושה לי טוב לשבת איתם אחד אחד…” הוא הוסיף לתאר.
“איך אני שמח שיש לך משהו טוב.” אמרתי. “אבל עכשיו בזום זה לא אפשרי.” צליל קטע אותי במילותיו. “מדוע?” תהיתי. “הילדים, מאוד קשה להם לשבת בזום אז להוסיף להם אחר צהריים זה הרבה. אז כדי להקל עליהם פשוט כרגע אין פרטני.” צליל פירט את הסיבות. “אין מקום לך לנסות לעשות אפילו פעילות חינוכית? כאילו יש לך את האחיינים לבלות איתם, אבל הייתי רוצה בשבילך משהו נוסף.” שאלתי.
“יודע מה, הייתי רוצה לנסות ליזום.” צליל אמר אחרי שיחה קצר. “אני מתגעגע לתלמידים שלי, ואולי טוב לשמור על איזשהו קשר גם אם לא יתרכזו לפתור תרגילים או לקרוא.” הוא קרא באנרגיות. “תודה על העידוד.” הוסיף.
